לאס-וגאס עם ילדים

יש לנו בבית משהו כמו עשרה ספרי הדרכה לטיולים עם ילדים במערב ארה״ב. כמעט בכל ספר יש פרק עד תת-פרק לטיול עם הילדים באיזור/ עיר/ אטרקציה מומלצים. לו הייתי כותבת פרק משלי לגבי טיול עם ילדים ללאס-וגאס זה היה נראה כך:

בהגיעכם לעיר האורות המטורפת הזאת, דמיינו את עצמכם מתרווחים בנחת בסוויטה המפוארת שלקחתם, צופים מהחלון בתחושת שובע נעימה על שלל בתי המלון הססגוניים.

דפדפו בחוברת האטרקציות בעיר ובחרו הצגות ומופעי מחזמר שברצונכם לראות (סיינפלד? סירק דה-סוליי? בלו-מן גרופ?) קנו כרטיסים. לבשו את מיטב מחלצותיכם וצאו להסתובב בנחת בין האטרקציות המדהימות שמזמנים בתי המלון, הסתובבו בחנויות היוקרה, שבו ליד שולחנות ההימורים, אולי אפילו תרוויחו קצת, לא נורא אם תפסידו קצת, בהחלט שווה את החוויה...

תדמיינו, תדמיינו, כי שום דבר מזה לא הולך לקרות! במקום זה תמצאו את עצמכם הולכים בהיסטריה בשבילים שבין מכונות ההימורים בקאזינו, סופרים ללא הרף, אבל לא כסף, אלא את ילדיכם כדי לוודא שאף אחד לא הולך לאיבוד, עד שבסוף תמצאו את עצמכם תקועים במשחקייה רועשת אימים של משחקי וידאו אלקטרוניים כמו זאת שיש חמש דקות ליד הבית בסאניוייל. וכל זה כשאתם עם בחילה מוראית בשל השילוב הקדוש של: צ׳יפס-סמודי׳ס-גלידה שנישנשתם מהילדים קודם. אם תרצו לגוון, לכו לחנות ה״מדהימה״ של m&m שנמצאת ממש באמצע הסטריפ. שם מוכרים במגדל של ארבע קומות כל פריט שאתם יכולים לדמיין, החל מתחתונים, פיג׳אמות, צלחות, כוסות, תיקים, צעצועים, מחזיקי מפתחות, עפרונות וכלה בגומיות לשיער וקסמי שיניים שעל כולם מופיע הלוגו המדהים של ה- m-ים (אגב, מישהו יודע מה זה אומר לעזאזאל??! מוישה&מנחם?!). בשלב זה מומלץ לתרגל את המילה ״לא״ על כל בקשה שסביר להניח תונחת עליכם מכל עבר. לדוגמא: ״אמא, אפשר את הכרית לב הזאת שכתוב עליה m&m? אני חייב אותה, היא מה זה רכה, חייב כזאת! אפשר?״

מן הסתם, על חנות דומה של קוקה-קולה החלטנו לוותר, הבנו את העיקרון...

ולהלן כמה ציטוטים מובחרים:

- ״ מה שאני הכי שונא בלאס-וגאס זה את המלונות״
   (המתוק ברגע של התפעלות, הסיבה היא אגב, היא כי הם גדולים מדי, לקח לנו חצי יום להגיע מהחנייה לחדר, והמתוק הרי שונא טיולים רגליים מכל סוג :).

- הבכור: מה, בלאס וגאס אין הובוס?
  אנחנו: הובוס? מה זה???

  הבכור: נו, איך אומרים את זה בעברית?... אה, הומלסים.
  ועל זה יאמר - אבשלום קור, מאחוריך!
 

- ליד סכר Hoover Dam  (אחרי הביקור בוגאס המשכנו לטיול לקניונים באריזונה-יוטה).
  אמא: ילדים יודעים מה זה סכר?
  המתוק: כן

  אמא (בחיוך דבילי של סיפוק ונחת): מה?

  המתוק: משהו

  הבכור: סיפור ארוך

כבר נשבעתי במהלך הטיול שבקריסטמס אני לא נוסעת לשומקום, אבל מצד שני - המחשבה על להיות תקועה בבית עם כל הילדים + ההורים של האביר שיגיעו לביקור, כשהאביר בעבודה (כמו שהוא מאיים לעשות, אם אשבית לו את שמחת הטיולים), כבר גורמת לי לרעידות בלתי רצוניות בכל הגוף... באשר אבדתי - אבדתי.

תודה על כל מה שנתת...

ואם אני כבר ברצף סקירת חגים, אז למה לקפח את ה- thanksgiving הידוע, הלא הוא חג ההודיה???

והודיה על שום מה? על שום התודה של ראשוני המתיישבים ביבשת, הלא הם המיסיונרים האירופאים שהקימו את אמריקה, לילידים האינדיאנים שעזרו להם להתמודד עם קשיי הרילוקיישן. ואיפה הם כל האינדיאנים היום?? כמעט ונכחדו לחלוטין (כחלק מהוקרת התודה...?). כמו שנאמר (ואל תשאלו אותי ע״י מי) - אל תמהר לרחם, אחרת מהר מאד ירחמו עליך...

כחלק מההודייה אוכלים תרנגול הודו ממולא בפירורי לחם וחמוציות. הגיוני, לא? השנה אני כבר מבינה, אבל בשנה שעברה לא הבנתי מה אלה עשרות שקי הניילון האטומים והמנופחים שהגיחו למקררים בסופרים. אז עכשיו כשאני יודעת, נשמע רע ונראה עוד יותר רע. בעעעעע!

המתוק והנסיכה כבר שבועיים מציירים turkeys, צובעים turkeys שרים על turkeys.

אנחנו ממש תחת מתקפת תרנגולי הודו. אבל לא נורא, אוטוטו יוכחדו גם ה- turkeys ויגיעו שירי האהבה הדביקים לסנטה קלאוס...

אז אני לוקחת את ההזדמנות להודיה משלי:

תודה לאביר על שהשכיל ואימץ בכל השנים שלנו יחד, ובכישרון רב, את כל התכונות הרעות שלי. באמת תודה!

תודה לילדים החמודים שלי שהגעתם אלי, כמו שאמרתי לכם פעם - ״אתם בדיוק הילדים שרציתי״, וגם אם הבכור הגיב בסקפטיות - ״היית אומרת את זה לכל ילד שהיה נולד לך!״, אני הרי אומרת את זה לכם. תודה!

תודה לחברותי המדהימות והרחוקות שלא התייאשו ושמרו את ערוץ הטלפאתיה בינינו פתוח למרות המרחק וכל שאר התירוצים המוצדקים. זה מאד חשוב לי. אין עליכן!

תודה לאחותי האהובה שמראה לי איך כל מה שסיפרתי לה על רילוקיישן לא נכון, וטוב שכך!

תודה לאחי החכם וחברתו המקסימה על שאתם שומרים על ההורים. ועלי.

תודה להורים שלי ואחותי שמסכימים בינתיים לא לבוא לבקר אותי. אם זה לא נקרא יכולת הכלה, לא יודעת מה כן... 

תודה ל"קופרטינו דיסטריקט", אליו שייכים בתי הספר של הילדים שלי, שסידר לנו השנה חופשת thanksgiving של שבוע (!) וככה יוצא שיש לי חומר כבר גם לפוסט הבא (נחשו לאן טיילנו עם הילדים הפעם כדי לא להתחרפן בבית?). תודה ותודה!

ושרק נהיה תמיד בריאים כולנו. אמן.

נגזר, הורכב והודבק ע"י הנסיכה

ליל כל הקדושות

אוטוטו Halloween, או בעברית צחה - "ליל כל הקדושים", אבל במחשבה שנייה, הרי האקדמיה ללשון קבעה שאם הרוב נקבות אפשר לפנות בלשון רבות, ובטוח הרוב היו קדושות (ובטח גם "פולניות"), אז בעצם מדובר ב"ליל כל הקדושות", לא?

אין לי מושג (והתרשמתי שגם לאלה שחוגגים את החג הזה אין) מה זה החג ההזוי הזה. כבר סיפרתי שהקטע הוא תחפושות מפחידות ושהקישוטים הנפוצים בחצרות הם שלדים למיניהם, לא? נו, אז בטח מדובר בנשים שהגזימו עם הקטע של "להוריד את הבטן שנשארה לי אחרי הלידות", או פשוט אלה ש"כבר נחות בקבר"...

אפילו בני השני, המתוק עם פני התינוק למרות שכבר חצה את גיל תשע וחצי, החליט להתחפש למשהו שהוגדר ע"י סבא שלו (הלא הוא האביר-האב) כשראה אותו מחופש דרך מצלמת הסקייפ, ל-: "מה זה, התחפשת לאישה ערביה?!". אינסטינקטיבית, רציתי לגונן על התינוק שלי, אבל אז הגיע המשפט הבא: "אתה נראה כאילו ברחת מסעודיה!". הסתכלתי שוב על הילד שלי, שהיה עטוף בגלימה שחורה פלוס מצנפת שפיצית שמכסה גם את הפנים ואכן - כמו אישה מוסלמית מהקאסט של "סקס אנד דה סיטי 2" במקרה הכי קל... נו, אישה או לא אישה??? העיקר שהמתוק בטוח שזו תחפושת "מה זה מפחידה"...

אני לעומת זאת, בפרץ של בלבול וכנראה במצב של תת-הכרה, התנדבתי לארגן את המסיבה בכיתה של המתוק ביום שישי בבוקר. היום התבשרתי שההורים שמגיעים למסיבה צריכים להתחפש (נו, באמת!). אז מצאתי גם תחפושת - אני מתכוונת פשוט לקום בבוקר כמו שאני,במצב טבעי, ו-"אל תתגלחי", כמו שיעצה לי אחת האימהות (שאני עוד מחשיבה חברה שלי), פשוט להגיע ככה לבי"ס - ותאמינו לי, אני הולכת לזכות בתואר "התחפושת הכי מפחידה!" אין שום ספק!

 

מצב הפעלה: חורף

סופשבוע גשום וחורפי עבר במחוזותנו. כזה שלא בא לעשות בו כלום, אלא להיכנס למיטה החמה ולא לצאת משם. לפחות זה מה שלי בא...

האביר לעומת זאת, הסתובב בבית יומיים ברציפות במצב נוירוטי של חוסר מנוחה מתקדם כי לא ברור לו מתי ואם בכלל יוכל לרכוב על האופניים שלו (כבר ציינתי שהוא משתייך לזן ה"אבירים על האופניים"?), כך שהוא מסתובב בבית וממלמל לעצמו נון-סטופ שהוא חייב לרכוב ושהוא לא רוצה להיות שמן (?!). וכפועל יוצא מכך כל עשר דקות התעופפה לחלל האוויר השאלה - ״מתי הכי מתאים לך שאני אצא לרכב?״. נו, באמת!

בסוף, כנראה בהשפעת הטור האחרון של סייד קשוע, הוא יצא לרוץ (?&!@₪!!!?).

אני יצאתי עם הנסיכה הקטנה שלי להופעה של Disney on the ice. הופעה מרתקת לכל הדעות. הקטנה מתרכזת בסיפורי דיסני שמתרחשים למרגלותינו על הקרח, ואני בחיטובים של הרקדניות ובפנטזיה משלי של איך הייתי נראית אילו אני הייתי מופיעה שם על רחבת הקרח בשמלה קצרצרה שקפקפה ומתנפנפת על טייטס בצבע גוף... (עזבו... שלא נדע!!!)

המשכנו את היום בקפה ועוגה בסאנטנה-רו וחזרנו ומצאנו את הבנים בצימר מרכיבים פאזל של ניו-יורק (750 חלקים! ריספקט!) ונחים במשחק טאקי. מרוב התפעלות שיחקתי גם אני עם הקטנה טאקי (תוך כדי שהגור דורך עלינו ועל הקלפים) והתפלאתי לגלות שהגברת לגמרי יודעת לשחק...
בעוד שבוע חוגגים פה Halloween, זה החג שבו ה"גויים" מתחפשים ומקשטים את החצרות שלהם בכל מיני קישוטים מפחידים. בשנה שעברה הרי רק הגענו באוקטובר וקצת אחרי שהגענו גילינו פה חצרות מקושטות בשלדים, עכבישים, קורי עכביש, מצבות, גופות מעונות, איברים כרותים ועוד כל מיני ביטויי מופרעות אחרים. אבל משום מה השנה לא כל כך רואים קישוטי חג מסביב - אולי הם חוגגים שנה כן שנה לא???
מזל שיש בשביל האווירה המון דלעות כתומות בכל הצבעים, בכל הגדלים ובכל הווריאציות "להתנחם" בהן..., בכלל, יש פה כל כך הרבה דלעות בתקופה הזאת של השנה, ש"הם" דוחפים אותם לכל דבר שאוכלים, שותים, נושמים וקונים.
אז ככה נראה פוסט שלי לנוכח חשיפת יתר לדלעות (שאיך לא, הצליחו להידחף לי גם לבלוג),
מקווה שזה הפיך...


ל-א' מארץ הקודש (ולא זה הלשעבר של דנה ספקטור) - מוקדש לך באהבה גדולה!
ולמי שלא קרא את הטור המדובר של קשוע - חובה!!!

הביצה

קודם כל, חשוב לי להבהיר, שנושא הפוסט הוא ביצה, כשה- ב' בחיריק, להבדיל מביצה של תרנגולת. בביצים אני לא מי יודע מה מבינה, לפחות נכון לשלב זה בחיי (לגבי העתיד- מי יודע?), אבל בענייני ביצות - זה כבר משהו אחר!

אנחנו כבר שנה פה, אבל רק עכשיו, כשהגור בגן ויש לי קצת זמן לעצמי, אני קולטת מה קורה פה מהבחינה החברתית - אנו חיים פה בביצה!!! כל מי שאי פעם חי פה מהנהן בהסכמה ואולי אפילו בגיחוך של ״נו באמת, רק עכשיו היא קולטת?!״ אז, נכון, צודקים - אני איטית, לוקח לי זמן, לא גיליתי את אמריקה (ולחיי המודעות!), אבל עם זאת, להלן החוויה שלי -

התופעה אופיינית לכל מקום קטן שבו כולם מכירים את כולם, אבל פה גם בעניין הזה ההרגשה היא (כמו שפעם כתבתי) שהכל מועצם, מוגזם ומגיע למצבי קיצון. אז במילים הכי פשוטות: "כולם מכירים את כולם" זה understatement! וכן, נכון, יש יוצאים מן הכלל, אבל הם כל כך ספורים ,או חבויים, שאפשר לספור אותם על יד (או רגל) של תרנגולת.

במילים יפות קוראים לזה "קהילה ישראלית" - כולם מכירים את כולם, חברים של כולם, מתעסקים בכולם, מודדים את כולם, מרכלים על כולם... הכל במין מארג סבוך ופרדוקסלי של ״חברויות אינסטנט עמוקות", תופעה, שאני מתרשמת, יחודית רק למחוזות רילוקיישן ישראלים. הקומוניזם אולי מת, אבל ה"קיבוץ" חי, מרכל וקיים!

יש לנו פה בביצה מכל המאפיינים הביצתיים - בוץ טובעני שוקעני ודביק, צפרדעים רכלניות וקרקרניות, יתושים מזמזמים ונדחפים, המון נרקיסים נרקיסיסטים, מלכודות סבך צפוף וחונק, מים עומדים, או בקיצור -  ג'יפה! (הזכויות לאסוסיאציה השנונה האחרונה שמורות לאביר הקריאטיבי שלי).

אז ,כידוע, יש לי ארבעה ילדים (שיהיו בריאים), סטודנטים פעילים במגוון מוסדות חינוך מקומיים. לכל ילד יש משהו כמו שלושה - ארבעה חברים ישראלים נגיד, פלוס עוד חמישה ילדים ישראלים בשכבה מה שאומר שכבר דרכם אני מכירה בערך 40 ילדים, כלומר 40 אמהות, עם חלק התחברתי פחות עם חלק יותר. חלק מאלה איתן התחברתי הכירו לי חברות שלהן, מה שמביא אותי לבערך 60-70 משפחות. עוד כמה משפחות אני מכירה היות והמשותף לנו הוא פרנסה עיקרית בזכות ה"מפעל" בו מועסק האביר, עוד כמה דרך חוגים של הילדים, עוד משתייכים לקטגוריה "ספקי שירותים ישראלים", חלק הכרתי בחוגים, הרצאות, ימי הולדת וכיו"ב, חלק אני מכירה מהגן של הנסיכה בשנה שעברה, עוד כמה שנתקלנו בהם "על הדרך"... סביר להניח שתוך פחות משנה פה התוודעתי לקיומן של 100-80 משפחות (!) (בחישוב שמרני ביותר) שלא הייתי מודעת לקיומן קודם (והן כמובן, לא היו מודעים לקיומנו) ואנחנו נתקלים אלה באלה, שוב ושוב, כמעט בכל סיטואציה חברתית שאפשר לדמיין.
מדהים! לא?!

מדהים, מעשיר, מסקרן, פותח להרבה חברויות חדשות, אבל גם די מסובך לפעמים ... במיוחד בענייני רכילות - הנושא הכי ביצתי בביצה!
אז אימצתי כמה עצות טובות שהעניקו לי חברותי היקרות פה, ופיתחתי כמה תובנות כמו:

- תיזהרי! רק פה את יכולה לשמוע אנשים מרכלים עלייך לידך מבלי שהם יודעים שמושא הרכילות הוא בעצם את...או לחילופין - רק פה אנשים יכולים לרכל איתך עלייך מבלי שהם יודעים שמושא הרכילות זו את.

- אסור לדבר מבלי לבדוק היטב ליד מי נמצאים! (יש פה רכלניות מקצועיות שגם מתמחות בקריאת שפתיים).

- תהיי נחמדה לכולם! (מה שבטוח בטוח).
- תרגיל מומלץ נגד אלצהיימר (כמעט כמו סודוקו): לנסות לפצח פה את המארג החברתי, קרי מי חבר של מי ולמה (ולמתקדמים: מי כבר לא חבר של מי ולמה).
- להשתמש בתרגיל "הפרנואידית" - היא נחמדה אלי באופן פתאומי ויוצא דופן, מעניין מה האינטרס שלה?! (הרי
  לא יכול להיות שאני כזו אטרקטיבית!).

- אני החלטתי "לשמור מרחק" (אני מרכלת רק במקומות מרוחקים :).
- את אף פעם לא יודעת כלום (מפתיע עד כמה זה נכון...)

- יש לי את החברים שלי פה וזה מספיק לי. לא מעניינת אותי הרכילות פה (כן, ממש...).

ועם כל הכבוד לתובנות הדגולות שלי, חייבת לעצור רגע את פרץ הציניות ולהודות שזו גם סיטואציה מיוחדת שמאפשרת פתיחות (אמיתית) להכיר אנשים חדשים ולתרגל את שריר ההתחברות (מלשון חברים). אז אני מקדישה את הפוסט הזה לחברות החדשות והיקרות שלי פה, שמפצות בענק על כל החסרונות שהביצה מזמנת והופכות את המקום הזה לנווה מדבר עבורי (ושמן הסתם גם יש להן את הקישור לבלוג הזה :). אוהבת אתכן!

אמ...סליחה...

יום הכיפורים עבר היום.

מסתבר שאנחנו מאד טובים בשמירה על המסורת הפרטית שלנו. אני גם סופסוף מבינה אנשים שמספרים שהם חיזקו את זיקתם למסורת כשגרו רחוק מהארץ, פתאום זה קורה גם לי - כן, כן, גם אני מתחזקת - אפילו קצת רכבתי על אופניים היום (אבל לא לפני התחשבנות הנפש כמובן).
אז גם השנה, למרות המרחק העצום מהבית, הקפדנו על ארוחה מפסקת ועמוסה להחריד, ולאחריה התכנסנו ל״יום של בית״ (חוץ מכמה חריגות קטנות), לחשבון נפש ומחשבות על סליחה שמשום מה אצלנו אפשרי לעשות בעיקר במצב של "ריכוז תודעתי מוגבר" (קרי שינה... חשבון נפש זה עניין מאד מעייף מסתבר).

אז- 

סליחה הורים שלי אחיותי ואחי, על שאני לא מצליחה להתקשר אליכם בתדירות יותר גבוהה, כמו שהייתי רוצה אם רק הייתי מצליחה להיות בת יותר טובה, ועל זה סליחה עוד יותר גדולה.

סליחה ילדים שלי (אהבות חיי!!!!) וגם סליחה ילדים חמודים של אחרים, על שעכשיו, כשאני כבר אמא לארבעה, גיליתי שאין לי סבלנות לילדים.

סליחה מבעלי היקר. האמת היא שכשאני חושבת על זה, ממש אין לו על מה לסלוח, אבל נו, שיהיה...

וסליחה חברים שלי, על שאני לא תמיד מגיבה מהר על האי.מיילים מכם, העמוסים בפרטים, סיפורים ועידכונים ;) מבטיחה להגיב!

Shana Tova !

הי כולם,

אז מה שלומכם? איך אתם שורדים את "אווירת החג"???


אחד הדברים שאני מאד מסמפטת פה בניכר זה את החגים.
הנה עכשיו אוטוטו חוגגים גם פה את ראש השנה - איזו שלווה, איזו קלילות ונחת. אין לחץ. אין את הפנקסנות וההתחשבנויות הסוערות של "אצל מי השנה"; לא צריך לרוץ לקנות מתנות (ולחלק אותן) בהיסטריה; לא מקבלים חבילות שי מתוקות תוצרת חברות שוקולדים שאף אחד לא שמע עליהן (או לחילופין איזו מתנת חג יצירתית בסגנון "מה לעזאזל עושים עם זה?!" מהעבודה); לא צריך למהר לקנות בגדים חגיגיים לילדים, כדי שילכלכו אותם במיץ רימונים שלא יורד בכביסה תוך מספר חד-ספרתי של דקות, ואז נצטרך לזרוק אותם (את הבגדים. לילדים אנחנו נותנים עוד צ'אנס...); אין חופשים לא החלטיים מהגן/ בי"ס בסגנון יומיים כן - יומיים לא - יומיים למה לא, וכל זה פחות מדקה אחרי שהסתיים לו סופסוף החופש הגדול; לא צריך להיתקע בפקקים בדרך לארוחת החג (אצלנו חלק משמעותי מהמסורת בארץ הוא גם להיכנס לאוטו תוך כדי מריבה משפחתית סוערת, אז אנחנו בכלל עוברים את הפקקים בכביש החוף ב"כיף" גדול...); ועוד כהנה וכהנה הנאות חג מפוקפקות שממש "חסרות" לנו פה.
בעצם, לא "צריך" פה הרבה דברים, ובמקרים מיוחדים אפילו מחליטים לבד באיזה ערב בשבוע יותר נוח ומתאים לכולם לחגוג (אם כי אני מתרשמת שלא מקובל כ"כ לדחות עד ל- weekend, זו כנראה ממש התפרעות. חבל, כי זה הכי נוח לדעתי...). בקיצור - די עושים מה שבא ...
כשאומרים למישהו פה (ישראלי כמובן) "שנה טובה" הוא בד"כ מגיב אוטומטית ב"תודה, גם לכם!" (בפרצוף תוהה של "וואלה, באמת יש איזה משהו כזה... זה עכשיו???". 
שלא תבינו לא נכון, אנחנו בהחלט מתארגנים פה ומתחלקים לקבוצות-קבוצות לצורך ארוחת חג בחברותא, כולל הרכבת תפריט המחולק בצורה הכי הוגנת שאפשר בין הבלעבוסטיות המקומיות בסגנון - "מה קרה לך?! את מכינה המון דברים! אני אוסיף לרשימה שלי גם סלט וקינוח...". כמובן בסוף מגיעים לתפריט הצנוע והמצומצם של: תפוח בדבש, דגים (כי זה בכ"ז ראש השנה); עוף בתנור (כי חלק לא אוכלים דגים), בשר (אם כבר - אז כבר), תפוחי אדמה, אורז (למי שלא אוהב תפוחי אדמה), סלט ירקות עם חסה, סלט ירקות בלי חסה ("לילדים"), עוד סלט (קצת יותר יצירתי), מרק עוף צח (שוב - מסורת או לא מסורת?!), עוגת דבש, עוגה לאלה שלא אוהבים דבש, גלידה (לילדים), פירות ואיך שכחתי את ה"פשטידה" או תואמותיה (לצמחונים)... כבר מהמחשבה כואבת לי הבטן!
כנראה בענייני אוכל, לא משנה איפה נמצאים ביקום, ארוחת חג יהודית היא ארוחת חג! כזו שנועדה למתוח את קיבותינו, לזכר בני ישראל שיצאו מ..., ניצחו את..., התגברו על..., נבחרו ע"י... ועוד כהנה וכהנה סיבות יצירתיות לחגיגות קדושות.
אבל בזה מסתכם עניין החג בעצם. אה, ועוד דבר, כמעט שכחתי - צריך גם לזכור להזמין את הגברים (כדי שיחזרו קצת יותר מוקדם מהעבודה) ולהחזיר את הילדים מהחוגים בזמן לארוחה (והיות ואני כותבת את הפוסט הזה כמה ימים לפני "החג", אני כבר שמה reminder !).

אבל נא לא למהר ולקנא בנו בעניין השלווה והיעדר המשפחתולוגיה המורחבת. לא לשכוח שאנחנו "משלמים" על זה במנה מרוכזת של ביקורים יסודיים של הסבים והסבתות (שיהיו בריאים), כולל לינה, ארוחות ושעשועים (שלהם). אז למי שבא עכשיו להתחלף איתנו, אני מוכנה, אבל רק בתנאי שהוא לוקח על עצמו את כל ה"חבילה" :-) .

שולחת לכם "Shana Tova" במבטא אמריקאי (לא שלי, אצלי זה כבר אבוד, של הילדים :-) !!!
מאחלים שנה נפלאה, בריאות טובה, אושר, שמחה, אהבה, הצלחה, התגשמות משאלות,
ולנוכח המרחק בינינו - גם שנמשיך להיווכח שאנחנו באמת חיים ב"כפר גלובלי" קטן!
הלוואי והיינו יכולים לצרף השנה גם את תמונת הקולאז' המסורתית של כולנו יחד מטיולי eTrip בניצוחו של האביר, אז לפחות בשבילנו - "לשנה הבאה ב-  eTrip הבנויה!"


חיבוקים ונשיקות מכולנו :-)

חזל״ש

חוזרים לשיגרה... 

לא יאמן, אבל סופסוף (אצלנו כבר ב- 19 באוגוסט) נגמר החופש הגדול, שהשנה עבר עלינו מוטרף במיוחד והתפרס על שתי יבשות ושלוש מדינות, ואנחנו מתחילים פה שנה שנייה. זו למעשה "התחלת שנה" שאנחנו חווים בפעם הראשונה כי בשנה שעברה הגענו באוקטובר, אבל הכל כבר די מוכר ועובר די חלק. 

אז הרשו לי, חברי האהובים, לחלוק איתכם קצת משיגרת ימינו פה. אני צריכה להעלות את זה על אקסל או משהו, כי אני עדיין לא לגמרי שולטת במי פה מה עושה ומתי... תוך חודש-חודשיים מקסימום חצי שנה בטוח אשתלט על הכל.
אבל ממילא הכל פתוח לשינויים... (מה גם שהחוגים פה הם לא שנתיים כמו בארץ אלא ל"עונה", זאת אומרת, כל חודשיים צריך להרכיב תוכנית חדשה). 
אז אצלנו פה ב"רילוקיישן", זו למעשה חלוקת הכוחות כרגע:

הבכור-"הגבר" (אני מחוייבת על ידו לציין את המילה הזו צמוד לשמו, ודי בצדק - הוא באמת הופך לגבר...) -
מתחיל 7th grade ב- middle school, מרחק 10 דקות נסיעה מהבית (כולל high way). מתחיל כל בוקר
ב- 8:35am, חוץ משלישי ורביעי שאז זה ב- 9:12am, ומסיים ב- 3pm. אוהב סנדביץ' עם גבינה צהובה, אבל בד"כ לא לוקח כלום כי מצליח לשכנע אותנו שיאכל בקפיטריה ("היום יש פיצה/ סושי/ whatever/ subway שאני מאד אוהב", אבל בסוף לא אוכל כלום כי "האוכל בקפיטריה היום נראה לא טעים". חוזר "לא רעב". משחק פעמיים בשבוע מ- 5pm עד 6:30pm בליגת הכדורגל של העונה (רבע שעה נסיעה מהבית לכל כיוון, כולל high way) ורוצה גם טניס וגיטרה.

פסגת שאיפותיו (נכון לאוגוסט 2010): להתקבל ל- Stanford.

ה"מתוק" - מתחיל 4th grade ב- elementary school שלוש דקות הליכה מהבית (אבל שבע דקות עד לכיתה). מתחיל כל בוקר ב- 8am ומסיים ב- 2:30pm חוץ מיום שלישי שמסיים ב- 1:25pm. אוהב סנדביץ' עם מיונז ופסטרמה ו"תפוח משולשים" (השם שאבא נתן לתפוח חתוך לרבעים). משחק בחוג ספורט שמתארגן בבי"ס בימי חמישי מ- 2:45pm עד 3:55pm. רשום לכדורגל מסוף ספטמבר ורוצה גם לשחק בעונה הבאה בליגת הכדורסל.
רוצה גם "ללמוד תופים" אבל אמא ואבא לא מתלהבים... כשנשאר לחוג בבי"ס לוקח גם ארוחת צהרים חמה בתרמוס. בכל מקרה חוזר "מת מרעב".

פסגת שאיפותיו (נכון לאוגוסט 2010): להיות שחקן פוטבול.

ה"נסיכה" - לומדת בגן חובה, המכונה פה kindergarten אבל למעשה זה ממש כמו כיתה א' בארץ, ונמצא בבי"ס היסודי (כאמור שלוש דקות הליכה מהבית). מתחילה כל בוקר ב- 10am ומסיימת ב- 2pm. אבל בפועל מתחילה כל בוקר ב- 8am (עד שיוצאים ועד שמגיעים זה כבר 8:15) במסגרת ה- CDC (נשמע ועולה כמו אוניברסיטה, אבל למעשה מדובר ב"צהרון", רק לבוקר) שנמצא בביה"ס וב- 10 עוברת לגן. אוהבת סנדביץ' "בלי הקשה" עם קוטג' או חמאה ומלפפון ולפעמים גם פרי או "יוגורט סטיק" או חטיף גרנולה. מחזירה הכל כשנגוס ביס אחד מכל דבר והיא, כמובן, במצב של "מתה מרעב".

רשומה לחוג Gymnastics בימי שני מ- 5:15pm עד 6:10pm חמש דקות נסיעה מהבית, ומאוקטובר כנראה גם לחוג עברית (חייבים לשמור על המורשת, יש פה סיפורי אימה על עוללים ישראלים ששכחו את שפת אימם, רחמנא ליצלן) ביום שלישי, גם חמש דקות מהבית , אבל מאיימת ש"לא תלך לשום חוג". יש סיכוי שיוותרו לה על העברית...

פסגת שאיפותיה (נכון לאוגוסט 2010): להיות תמיד עם אמא.

ה"גור" - בתהליך הסתגלות  ל- daycare ששייך ל"גן שולה" המיתולוגי, אם כי במבנה אחר. חמש דקות נסיעה מהבית. מתחיל כל יום בשעה שאמא מתפנה אליו אחרי שאחיו הגדולים מאופסנים במסגרותיהם בשאיפה לסיים ב- 1:30pm.

בוגר חוג Music 1 ב- Gymboree לא בטוח אם ימשיך לשלב הבא (לאמא אין כוח לעוד חוג). 

פסגת שאיפותיו (אוגוסט 2010): לאכול חול, אבנים קטנות או כל דבר אחר שמוצאים על הרצפה ואסור להכניס לפה.

"אבא" - מתפקד. עובד כל יום מ- 8am עד... ? (לטענתו רק הגור מתייחס אליו כשהוא חוזר). אוכל צהריים בחוץ עפ"י תפריט ש "תלוי בלקוח". קשור מאד לאנג'לה מהניקוי יבש.

פסגת שאיפותיו (נכון לכל מועד):  לשמור על כושר.

"אמא" - "לא עובדת". לאור הניסיון הרב שצברה בתחום, שוקלת להתחיל לעבוד בשכר כנהגת הסעות בג'מבו-טנק. ניזונה משאריות. מחפשת חוגים בתחומים: בישול על מכסה מנוע וחקר מדע האושר.

פסגת שאיפותיה (נכון לכל מועד): לנוח.

 

מברכת אתכם לרגל סיום החופש הענק והמהביל  ולרגל החזרה לשיגרה גם בארצנו הקדושה. חיזקו ואמצו! ובמיוחד לרגל החזרה לשיגרת ימי שישי בבוקר, פנויים מילדים ורוויים קפה הפוך או אייס קפה משובח (תשתו אחד גם בשבילי :), כשעיתוני השבת באופק. 

וכמובן - הרבה הצלחה וד"ש חם מכולנו לכל הצאצאים המקסימים שגדלו בשנת לימודים ומתחילים שנה חדשה בביה"ס, ובמיוחד לעוללים שעולים לכיתה א'!!!

חיבוקים ונשיקות!

משפחה בקופסא

שלום לחברותי ויקירי האהובים,

הביקור בארץ עבר לנו כל כך מהר והספקתי כל כך מעט ביחס למה שרציתי לעשות, שכבר עכשיו מרגיש לי בגדר ״ההיה או חלמתי חלום?״... בכל אופן, רוצה בהזדמנות חגיגית זו להודות לכם על הרגעים הנפלאים יחד, על האירוח מכל הלב, על הארוחות הטעימות, העזרה עם הילדים, הכביסות, הסבלנות (לקיטורים...), התמיכה. היה לי כיף גדול!

אני כבר נורא נורא מתגעגעת!!!!

כמו שאתם יודעים (את מי שלא עידכנתי - זה רק בגלל שהדחקתי לחלוטין... לפחות עד לרגע האמת), שבוע אחרי שחזרנו יצאנו לחופשה (אמיתית, לא כזאת שבה אילושה נמצא בעבודה, אלא כזאת שהוא רק מחפש איך להתחבר למיילים בכל מקום :) בהרי הרוקי הקנדיים כשאנחנו רכובים על... קרוואן(!). רק אנחנו. וכמו שהבטחתי, להלן תיעוד מקוצר של החוויות:

אז-

בבוקר נע בשנת תש״ע
יצאה מסאניוייל לטייל
משפחה שבמקור מישראל -

אבא סופר-מתלהב בא
שני בנים מאושרים ואחראים באו
נסיכה אחת (״שלא גרה בארמון״) מקסימה ומפונקת באה
גור מתוק (מאד) בא
ואמא אחת נרגנת וקוצפת על מר גורלה באה, ליתר דיוק נגררה מאחור...

לפיכך, יקירי האהובים, לאור ההקרבה העצומה שלי למען אושרה של משפחתי אני מכתירה את עצמי לגיבורת הסיפור. ומדובר פה בתיעוד של סיפור גבורה אמיתי. דוגמא מרגשת לאות ומופת שהפגינה אם מסורה ואצילית (=זאת אני) תוך ויתור אמיץ על רווחתה ואושרה, ונטילה מודעת של סיכון בריאותי ממשי (מה יש? בריאות נפשית לא נחשבת?), וכל זאת למען אושרם והגשמת חלומם של היקרים לה מכל.

נתחיל בזה שעזבנו את הבית בשלוש וחצי לפנות בוקר(!), שעה שאני אפילו לא מצליחה לחלום בה מרוב עייפות. הגענו לשדה התעופה בסן פרנסיסקו עמוסי מזוודות, צ׳ימידנים, עגלות, מנשאים ובוסטרים למיניהם (ושום דבר לא מיותר, תאמינו לי). עלינו לטיסה לסיאטל, התייבשנו בתוך המטוס שעה לפני ההמראה (חיכינו לטייס שהעז להתעכב... האמריקאים האלה זה תופעה), נחתנו בסיאטל ונסענו לאסוף את ה- RV (=קרוואן באמריקאית צחה).

ומה אני אגיד לכם? 
גם לי, אלופת המילים והקשקשת, קשה לתאר במילים את התחושות שעלו בי כשנכנסתי לקופסא שאמורה להיות ביתי החם והנוח לשבועיים הבאים, שלא לומר ביתנו, שהרי לקופסא נכנסו גם אביר נעורי וכל הילדים שעשינו (בשלב זה כל הפקלאות היו בחוץ כי לא האמנו שנצליח לדחוס את הכל). 
מדובר ברגע של אושר צרוף שמעולם לא חשתי כמותו, גם לא בשניות הקסומות מיד אחרי שהגיחו ממני ילדי. ללא ספק רגע מכונן בחיי!!!! היתה לי תחושה של ריחוף, סחרחורת, עירפול חושים ו.... בחילה. כמובן שהבעת הפנים שלי הסגירה את מצבי, מה שמאד ״שימח״ את בני משפחתי. אני מאמינה שנראיתי כאילו בלעתי צפרדעעעע...

יצאנו לדרך...

אז ככה - יש פה איזשהו מלכוד. הרי עשרות משפחות דיווחו לי באופן אישי שקרוואן זה ״כיף גדול״ ו״חוויה״, אבל אף משפחה לא הצליחה להסביר לי למה אם זה כל כך כיף, הם לא חזרו על ההתנסות החווייתית הזאת. מצאתי פה יעוד - אני נחושה לנפץ פה קונספירציה של משפחות דביקות שמתעקשות להסתיר את האמת הקשה -

היום הראשון (וגם השני) זה סיוט!!!!!!!!

אז למי שלא ניסה (עדיין), נא לדמיין: אתם יושבים בקרון מיטלטל, רועש וחורק ברמות שלא יאמנו. מרגיש כאילו אוטוטו הכל הולך להתפרק. תוך כדי נסיעה עפים עליכם דברים. גם כשעוצרים, הקופסא הזאת רועדת ומתנדנדת בתגובה לכל צעד ו/או תנועה של מי מדייריו. כל עצירה או בלימה מערבלת לכם את המוח. פיתחתי סימפטומים של ״מחלת קרוואן״, שזה דומה למחלת ים, רק בלי הים.
צפוף אימים, בלאגן ואין לאן לברוח. כלומר, יש - למי שיכול לחקות צב בורח.

עוד כמה חוויות מדהימות מהיום הראשון בקרוואן:

- בשעתיים קנינו רבע target חצי trader joe's ושליש walmart כי ״צריך להצטייד״.

- קיבלתי שיחת מוטיבציה ועידוד מהבכור המדהים שלי (להלן יכונה ״הגבר״) שהחליט ליישם עלי את כל מה שלמד (לדבריו ממני) על אופטימיות, חשיבה חיובית, חוויות מעצימות ושאר ה״תחשבי מה את מלמדת אותי כל הזמן״. התלמיד עולה אלפי מונים על מורתו. זה עזר. אין ספק!
(והבכור מבקש להדגיש ולמען הסר ספק, שמדובר ב-: ״נועם הגבר!!$״. סוף ציטוט.)

- הצלחתי לדחוס תכולה של שתי מזוודות ענקיות ושלושה צ׳ימידנים לשתי ארוניות מזעריות.

- התקלחתי במקלחת ציבורית בכפכפי אצבע ועם נסיכה קולית בת חמש וחצי (בדיוק) ולפתע הפכתי לילדה בת שמונה עשרה שמרגישה שהיא חייבת לרוץ למסדר אחרת תישאר שבת.

- בישלתי לאור קלוש ארוחה מזינה לתפארת חניוני הקרוואנים למיניהם (ולא, אתם לא רוצים מתכונים, באמת שלא).

- מיותר לציין שישנתי מעולה. האביר והגור שישנו איתי במיטה (גם כן מיטה...) לא הפריעו בכלל.

יום חדש עלה.

נכנסתי לאווירה. קמתי שמחה ומרקדת בפוזה של קרוואניסטית שאנטית-קולית שהכי טבעי לה להתעורר בתוך קופסא והחלטתי ש״איזה יום שמח לי היום״ וכיו״ב. יצאתי למלתחות הציבוריות בפרצוף של ״אני גם כזאתי ילדת טבע כמוכם״ (כן, כן, ילדת. אשת טבע נשמע כמו מישהי שצריכה להוריד שערות דחוף. לא?). נתתי לעצמי ציון טוב בהסתגלות לתנאי באסה והחלטתי שאני פשוט זורמת וכיף לי. התחלתי תוך כדי שירה צורמת לתעד - לצלם, להסריט, לכתוב... חבל רק שהשותפים שלי לתא הסתכלו בי בחשדנות של ״מה יש לך??השתגעת?!״. 

ככה זה, כשכבר נחמד לי, בטוחים שהשתגעתי... לקח לי שלושה ימים לשכנע אותם (ואת עצמי :) שאני באמת נהנית.

אנחנו לא לבד.

כמובן שכמו תמיד נתקלנו בהמון ישראלים- קב׳ מאורגנת של פנסיונרים אחרי אלסקה (שלא יכלו להתעלם מהפלא של משפחה ישראלית מטיילת עם ארבעה ילדים, ועוד אחד ממש גור); משפחות כמונו (כל הילדים הישראלים צועקים ״אמא״ בקולי קולות כך שקשה לפספס); שיא צירוף המקרים: משפחה שאחרי שנתקלנו בה שלוש פעמים ביעדים שונים תוך יומיים (כאילו קבענו להיפגש) ביררנו מי הם והופתענו לגלות שהם מזכרון, מגבעת עדן, וששתיים מהילדות שלהם בגילאים של נועם וגיא (ואפילו זיהו אותם, אלא מה?); בחור ישראלי שמטייל לבד על אופנוע וביקש שנצלם אותו (הגיע מסן דייגו לרוקיס תוך שבוע (!) ועוד בתוכנית רכיבה עד אלסקה ומשם דרומה למעמקי דרום אמריקה); משפחה קנדית נחמדה ששידרגה לנו את השהות ב- campground ועוד הרבה...

ראינו ופגשנו גם המון חיות- צבאים, סנאים, ברווזים, עיזי הרים, קויוט (כמו שועלים) יתושים חוצפנים ואלימים וכמובן - הרבה דובים (זכרים, נקבות, גורים, מה שתרצו), שטוחנים במרץ כל מה שהם רואים. גם הדובים זכו לפגוש דובים - אמא שנהייתה דובה, אבא שנהיה דוב וארבעה גורים דובונים, מרוב שכל היום טחנו ב... קרוואן :)


אז ככה, להתרשמות מהאווירה, להלן משפטים שחזרו על עצמם יותר מפעם ביום:

תפסיק/י לנענע את הקרוואן!!!!!

תפתח את ה- water pump (המשאבה שמאפשרת זרימת מים... בעיקר לשירותים).

תסגור את ה-water pump

איזה יופי אני נוהג בדבר הזה, הא?!

מה, עוד hike??? נמאס כבר...

תביא את המטאטא!

מה יש לאכול היום???

מסקנות:

- כאמור הימים הראשונים הם די סיוט, אח״כ פשוט מתרגלים... (או כמו שאמרה חוה א.: "היאוש נעשה יותר נוח").

- קרוואן זה סבבה אם אתה מלווה בנהג, חדרנית ושף/ית צמודים, או למעשה - אם אתה ילד...

- איזה ״ילדת טבע״ ואיזה נעליים?! אין מה לעשות, עם כל הכבוד להרי הרוקי המדהימים (ובאמת מדובר במראות מרהיבים של הטבע במלוא תפארתו) דווקא שם גיליתי שאני טיפוס מאד מאד עירוני... (או במילים אחרות: עוד הר מושלג/ אגם כחול/ צג ריק מחיבור לסלולרי ולרשת באיי-פון שלי ואני.... משתגעת!!!)

- זו דרך מצויינת ומומלצת כדי לחזור ולהעריך שיגרה טובה, מיטה נוחה, מקלחת נורמלית וללא הגבלת זמן עם מים חמים וללא כפכפים... מסתבר שיש חופשות שכיף שהן מסתיימות. אני חוזרת בשמחה גדולה ל״צימר״ בסאניוייל :)

- ״חוויה משפחתית מגבשת״ = הזכות לחטוף קיטורים וגידופים מילדיך ולצעוק עליהם בתגובה, גם בסביבה נטולת חשמל, חיבור למים זורמים וגאדג׳טים אלקטרוניים פעילים. 

- אבל בסה״כ יש בזה מין הנוחות, אני מודה. בכל זאת, הבית ״על הגב״ והכל נגיש. והכי חשוב - האביר
והילדים היו (ברוב הזמן) מאד מאושרים מהקונספט וזה שווה. הרי מה לא אעשה בשבילם?!

ולגבי? אני??? ... אני כבר אנוח בפנסיה... ;)

"אז לאן אתם נוסעים בחופשה?"

הי יקירות,

מה שלומכן???

ומה קורה איתנו? הקטע להלן הוא הוא "פרי הגיגים" שלי עם טלי, חברתי פה, שחוץ מזה שהיא מקסימה אמיתית ושותפה לקיטורים, הרהורי הנפש והתלונות שלי על "חיינו בעמק - לאן?", היא דואגת לעודד אותי לשמור על רוח "האאוט-סיידרית" שלי  כדי שתישמר לי ההשראה לכתיבה על הדברים ה"מוזרים" פה (אז טלי-מוקדש לך באהבה):

אז פסח עבר חלף לו לא מזמן ובטח כולכן שמעתן אין ספור פעמים את השאלה "...אז איפה אתם ב"סדר"?" נכון?? אז על אותו משקל

פה שאלת השאלות שחוזרת על עצמה, יותר מפעם בשנה (לפחות כמספר החופשות פה) היא:

"אז לאן אתם נוסעים בחופש????"

יש פה הרגשה של מין תחרות סמויה של "מי מטייל יותר", וככל שאתה חדש יותר בסביבה, ככה הסיכוי שתיסחף למירוץ גדול יותר.

אז ככה:

- "נוסעים" הכוונה היא למינימום שש שעות נהיגה לכל כיוון (רצוי בקרוואן) או לחילופין,

  טיסה (ואז באמת לא משנה כמה שעות, העיקר שטסים). ונא לא להתחכם, טיולי יום ממש לא נחשבים.

- התשובה "אנחנו לא נוסעים לשום מקום" ממש לא קבילה, מדובר בחילול הקודש של מטרות הרילוקיישן.

 כבר עדיף לשקר ולא לראות את נשואי התשובה מזדעזעים עמוקות ומגיבים בפרצוף של "מה לא בסדר

 איתכם?! בשביל זה הגעתם עד לפה?!"

אני כל הזמן נפעמת מול היכולת הוירטואזית של משפחות מטיילות. לאן שלא ניסע תמיד יש את מי שהרחיק לכת (תרתי משמע) ועשה את זה יותר רחוק, עם תינוקות יותר קטנים, יותר אתגרי, עם יותר חברים ועם פחות ציוד (טיולים בהם מבשלים לבד ורצוי על גזייה, למשל יותר "נחשבים", רחמנא ליצלן...).

יש גם אימהות שלוקחות את הילדים ללא הבעלים (שנמצאים בעבודה כמובן) לחופשות ב"סביבה" - בחופשת ה- mid year (שנהוגה פה בפברואר, מה שאומר בד״כ שיא הקור) קיבלתי הצעה מאמא (מאד נחמדה אגב) להצטרף אליה ל"חופשת אמהות+ילדים" של כמה ימים ברינו. רינו מאד קרובה, "רק" שלוש שעות נהיגה ויש גם אתר סקי "קרוב" (חצי שעה משם). אז כמו שהיא אמרה "אם כבר ניסע, בטוח אקח את הגדולים לגלוש". זה סיפור אמיתי, וממש לא יכולתי לעודד את עצמי ש"לי יש ארבעה ילדים וזה נורא קשה",  לה יש חמישה (!!!!!). אז למי שהיה ספק - נסעתי! בטח שנסעתי! כמו גדולה!

סתתתתתאם, ככה אתן מכירות אותי?! גם ככה יש לי מספיק סיבות טובות לאישפוז במוסד לתשושי נפש...

אם במסגרת ה"מחויבות" לטייל שמנו לנו למטרה את גילוי קליפורניה יש פה משפחות, שכנראה משתייכות גנטית לצאצאי קולומבוס, ששמו להן למטרה לגלות את אמריקה כולה: מקסיקו, נוואדה, אריזונה, הוואי, קוואי, פורטו-ריקו, פלורידה, ניו-יורק, אורגון, וושינגטון, ילו-סטון, קנדה, הרי הרוקי... הם רק חלק מהיעדים ששמעתי רצים פה.

ואני? אני בקושי מגיעה לסן-פרנסיסקו, תנו לי רק לישון יום-יומיים (ברצף) ואני באה לאן שתרצו...

מזל שהתחתנתי עם Mr. eTrip (ראו etrip.co.il ), הוא כבר דואג לתזז אותי בסביבה יחד עם כל הילדים שעשינו בזכותו.

אז אנחנו בחופשת האביב שהיתה פה לא מזמן טיילנו ביוסמיטי. אכן חוויה.

והאמת היא שבכל זאת אחרי שחוזרים וכשמסתכלים בתמונות (והיות ולשמחתנו לא נהוג לצלם/ להקליט את ימי ההצטיידות והאריזה המתישים, המריבות באוטו, המריבות מחוץ לאוטו ואת מספר הפעמים שאפשר לשמוע את המשפטים: "אוף, מתי מגיעים כבר?", "משעממממם פה", "אני רוצה הביתה!", "אני רעבבבב/ה", "אמא, תגידי לו, הוא מצצצצצציייייק לי" וכיו"ב),

אז באמת מחייכים חיוך של נחת - "היה כיף. טוב שנסענו". 

צירפתי תמונה של כולנו - שימו לב לפנים ה"מאושרות" של מיקה ולאחיזה המעודנת באספי :)

יוסמיטי

אז תכתבו, תתקשרו, תעדכנו. אני מתה לשמוע מה שלומכם ומדמיינת כבר איך ניפגש בקיץ...

שלכם, 
הדר

הישראליות בעמק

שלום לחברותי האהובות בארץ הקודש,

מה שלומכן???

טוב, האמת היא שהאת הכתוב להלן כתבתי לפני כמה חודשים, קצת אחרי המייל של השוק הראשוני מתנאי המחייה באמריקה (זוכרות?), אבל בעקבות הפידבקים מחממי הלב ששלחתן אלי אחזה בי מין "חרדת סופרים" ויחד עם בטחון עצמי בגודל של אפונה איפסנתי את הקטע ב- drafts...

אז האמת היא שעכשיו אני שולחת אותו אליכן סופסוף בעיקר בזכות רותי שהפצירה בי לכתוב עוד ו"סחטה"

ממני הבטחה לשלוח. אז הרי הקטע לפניכן, עם עדכונים קלילים (בכל זאת עברו כמה חודשים על הדרך...): 

well, פרק שני ובו יסופר על הישראליות בעמק. רציתי לכתוב על הישראלים, אבל אופס... איפה הגברים פה?

נראה שהם הלכו אחרי "החלילן מנאסד"ק" ונבלעו אשכרה אל תוך הבטן של הסיליקון וואלי.

כמו כל דבר שקורה פה גם הנושא הזה מועצם, מוגזם ומגיע למצבי קיצון  - העולם פה מתחלק לגברים ונשים באופן מאד דיכוטומי, בני-ברק זה כלום לעומתנו. על משקל הגברים ממאדים והנשים מנגה - פה הגברים מהמשרד והנשים מ- Target.
מדי פעם מבליח פה איזה גבר, ממהר, חיוור משהו, רועד ומחייך חיוך רפוי. הרבה מהגברים הישראלים בכלל מסכנים, בארץ הם נהגו במכונית מנהלים מקסימום בת שנתיים, אבל פה רובם נוהגים בפרטית משומשת ומהוהה יד שמינית וכל זאת כדי לאפשר ל-home maker הפרטית ליסוע בג'מבו-טנק כדי שיהיה לה מספיק מקום לקניות.
אם אני פוגשת גבר בשעות היום אזי סימן שהוא:
א. מעל גיל 60
ב. גנן
ג. קופאי/ עובד ב- Target/ Trader Joe's/ Safeway
ד. פרסי או מקסיקני
ה. כל התשובות נכונות

לגבי הנשים הישראליות פה, בטרם אפתח במסקנות התצפיות שלי הריני לסייג:
ראשית כל - הכתוב להלן משקף נקודת מבט אנתרופולוגית ללא שמץ התנשאות (מה גם שאני עצמי מתאימה לרוב הקטגוריות).
שנית, עצם קיומכן וזה שיש לי אתכן מהווה עבורי "בעיה", אין ספק שאתן מקסימות מרחוק אבל עוד יותר מקרוב. כל השוואה עושה עוול לאובייקטים הנצפים. אתן יודעות הרי שבשבילי אין כמוכן. בחיי!!!! 

אז הנה ה"ישראליות" לפניכן - קבלו אותן:

"הקונות האובססיביות" -
אלה מכירות את כל הרשתות, יש להן כרטיס מועדון לכל דבר, הן מנויות על כל מיני קטלוגים שמגיעים הביתה ויש להן קופונים לכל חנות/ מוצר שאתן מדמיינות. הן קונות ואז מחליפות וחוזר חלילה. יכולות לבלות ימים בקניונים וסופי שבוע שלמים ב-?  target! (נכון מאד רותי ואלישבע! :-) )

"מחלקת יולדות" -
אלה עם התינוקות שמנסות לעשות הכל עם תינוקות - קניות עם תינוקות, הליכה עם תינוקות, חדר כושר עם תינוקות, הרמת משקולות עם עגלות. כדי לעשות את זה יש להן עגלה לכל אירוע וכל מיני אביזרים מדהימים
כמו משאבה לעגלה, כל מיני סוגי מנשאים (לפעמים הן הולכות עם שניים בו זמנית, בחיי!), ריפודים לכיסא המושב של עגלת הקניות עם כל מיני משחקים ומנוי על ירחון גאדג'טים לאם ולתינוק (כולל קופונים כמובן).

"החברותיות/ פעילות חברתית"-

אלה מתעסקות יומם וליל ושורפות הרבה קלוריות על בניית רשת חברתית מסועפת וטיפוחה, הן נוררררא חמודות ותמיד חייכניות, מקסימות ולבביות. האלופות (ב-ה' הידיעה) בארגוני מפגשים למיניהן (זוגות, ילדים, אמהות וילדים, בעלים וילדים, אמהות וחיות מחמד... הכל). הן כל הזמן מזמינות ומוזמנות (ונהנות לספר ו"לקטר" על זה) ומכירות את כולם בעמק. וכשאני אומרת כולם אני מתכוונת ל-כ-וווווווו-ל-ם.

"הספורטאיות"-

אלה נטשו את הג'ינס והסרפאן, עברו פרמננטית לטייטס של מתעמלות + גופיית ספורט והחליפו את המיטה בחדר השינה למיטת פילאטיס. הן רצות מרתונים, דיירות קבע בחדרי כושר, עושות הליכות, קפיצות וזומבה (אל תשאלו אותי מה זה, אני רק שומעת על עוד ועוד שמתמכרות לזה... זה כנראה מין איזה ספורט/ריקוד דרום אמריקאי... לצערי לא לקורדינציה המפותחת שלי). כל הכבוד להן!

"הלומדות" -

הלהיט פה זה הומיאופתיה, נטורופתיה ובריאופתיה. יש גם כאלה שמעמיקות את השכלתן בכל מיני התמחויות ותת-התמחויות של טיפולים למיניהן כולל כאלה שמסתיימים ב- XXXתרפיה. אלה שממש "מתפרעות" פה לומדות אנגלית.

"הפנסיונריות" (פסגת שאיפותיי) -

אלה מציירות, מקדרות (קרמיקה), מפסלות ויוצרות ברוב כישרון מוצרי אומנות קסומים וייחודיים, ואח"כ גם מוכרות את יצירותיהן זו לזו...

"העובדות" -

נשים עובדות פה לא רואים הרבה. אני בטוחה שיש הרבה יותר ממה שנדמה במבט ראשון, אבל מה שקורה הוא שברגע שהן מתחילות לעבוד הן פשוט "נעלמות" (כבר שמעתי מישהי א' אומרת למישהי ב' על מישהי ג': "לא, אין סיכוי שאת מכירה אותה. היא עובדת."), וכשהן מגיחות פה ושם, הן מרבות מאד להשתמש

במשפטים שבהם משורבבת הפועל ע.ב.ד. כמו: "אוף, היום התלבשתי נורא חם לעבודה...",

או "מה עוד לא הוצאת אישור עבודה? למה את מחכה?!" 

ואגב, בהזדמנות זאת הרשו לי לצטט סטיקר שקלטתי פה: Every mother is a working woman

יפה, לא?

"הלא גומרות" (הזכויות שמורות לטלי, חברה שלי מפה) -

אלה מלאות בחלומות ושאיפות, הן אלופות בלהתחיל דברים, תארים, לימודים, קורסים, חוגים, יחסים...

אבל אחרי ההתלהבות הראשונות, המגדלים (באוויר) והתוכניות, כאמור, לא ממש גומרות.

אולי בעצם הוגן יותר לכנות אותן ה"מנסות"...

"הנדירות" -

כמו שאלישבע כבר יודעת כל בוקר מתחיל אצלי בתפילת "מודה אני" לאלישבע על שבזכותה אני מכירה את יעל (האחת והיחידה. אין עליה! אני מעריצה אותה. בחורה מדהימה!) ודנה המושיעות שלי פה.

אם אני עדיין שפויה כאן זה הרבה בזכותן.

"הציניות/הקוליות" -
אלה לא בקטע. הן חושבות שהן "משהו אחר". הן (אלק) לא קונות, אין להן תינוקות, הן בפוזה של "לא חברותיות" כי הן "מיוחדות", הן בטוחות שהן קטגוריה נפרדת.
ואתן יודעות מה? הן צודקות, אז הנה להן קטגוריה משלהן.

"המתגעגעות" -

בקטגוריה הזו בטוח תמצאו אותי :-)

חג שמח ואביב נפלא!

נשיקות,

הדר