שלום לחברותי ויקירי האהובים,
הביקור בארץ עבר לנו כל כך מהר והספקתי כל כך מעט ביחס למה שרציתי לעשות, שכבר עכשיו מרגיש לי בגדר ״ההיה או חלמתי חלום?״... בכל אופן, רוצה בהזדמנות חגיגית זו להודות לכם על הרגעים הנפלאים יחד, על האירוח מכל הלב, על הארוחות הטעימות, העזרה עם הילדים, הכביסות, הסבלנות (לקיטורים...), התמיכה. היה לי כיף גדול!
אני כבר נורא נורא מתגעגעת!!!!
כמו שאתם יודעים (את מי שלא עידכנתי - זה רק בגלל שהדחקתי לחלוטין... לפחות עד לרגע האמת), שבוע אחרי שחזרנו יצאנו לחופשה (אמיתית, לא כזאת שבה אילושה נמצא בעבודה, אלא כזאת שהוא רק מחפש איך להתחבר למיילים בכל מקום :) בהרי הרוקי הקנדיים כשאנחנו רכובים על... קרוואן(!). רק אנחנו. וכמו שהבטחתי, להלן תיעוד מקוצר של החוויות:
אז-
בבוקר נע בשנת תש״ע
יצאה מסאניוייל לטייל
משפחה שבמקור מישראל -
אבא סופר-מתלהב בא
שני בנים מאושרים ואחראים באו
נסיכה אחת (״שלא גרה בארמון״) מקסימה ומפונקת באה
גור מתוק (מאד) בא
ואמא אחת נרגנת וקוצפת על מר גורלה באה, ליתר דיוק נגררה מאחור...
לפיכך, יקירי האהובים, לאור ההקרבה העצומה שלי למען אושרה של משפחתי אני מכתירה את עצמי לגיבורת הסיפור. ומדובר פה בתיעוד של סיפור גבורה אמיתי. דוגמא מרגשת לאות ומופת שהפגינה אם מסורה ואצילית (=זאת אני) תוך ויתור אמיץ על רווחתה ואושרה, ונטילה מודעת של סיכון בריאותי ממשי (מה יש? בריאות נפשית לא נחשבת?), וכל זאת למען אושרם והגשמת חלומם של היקרים לה מכל.
נתחיל בזה שעזבנו את הבית בשלוש וחצי לפנות בוקר(!), שעה שאני אפילו לא מצליחה לחלום בה מרוב עייפות. הגענו לשדה התעופה בסן פרנסיסקו עמוסי מזוודות, צ׳ימידנים, עגלות, מנשאים ובוסטרים למיניהם (ושום דבר לא מיותר, תאמינו לי). עלינו לטיסה לסיאטל, התייבשנו בתוך המטוס שעה לפני ההמראה (חיכינו לטייס שהעז להתעכב... האמריקאים האלה זה תופעה), נחתנו בסיאטל ונסענו לאסוף את ה- RV (=קרוואן באמריקאית צחה).
ומה אני אגיד לכם?
גם לי, אלופת המילים והקשקשת, קשה לתאר במילים את התחושות שעלו בי כשנכנסתי לקופסא שאמורה להיות ביתי החם והנוח לשבועיים הבאים, שלא לומר ביתנו, שהרי לקופסא נכנסו גם אביר נעורי וכל הילדים שעשינו (בשלב זה כל הפקלאות היו בחוץ כי לא האמנו שנצליח לדחוס את הכל).
מדובר ברגע של אושר צרוף שמעולם לא חשתי כמותו, גם לא בשניות הקסומות מיד אחרי שהגיחו ממני ילדי. ללא ספק רגע מכונן בחיי!!!! היתה לי תחושה של ריחוף, סחרחורת, עירפול חושים ו.... בחילה. כמובן שהבעת הפנים שלי הסגירה את מצבי, מה שמאד ״שימח״ את בני משפחתי. אני מאמינה שנראיתי כאילו בלעתי צפרדעעעע...
יצאנו לדרך...
אז ככה - יש פה איזשהו מלכוד. הרי עשרות משפחות דיווחו לי באופן אישי שקרוואן זה ״כיף גדול״ ו״חוויה״, אבל אף משפחה לא הצליחה להסביר לי למה אם זה כל כך כיף, הם לא חזרו על ההתנסות החווייתית הזאת. מצאתי פה יעוד - אני נחושה לנפץ פה קונספירציה של משפחות דביקות שמתעקשות להסתיר את האמת הקשה -
היום הראשון (וגם השני) זה סיוט!!!!!!!!
אז למי שלא ניסה (עדיין), נא לדמיין: אתם יושבים בקרון מיטלטל, רועש וחורק ברמות שלא יאמנו. מרגיש כאילו אוטוטו הכל הולך להתפרק. תוך כדי נסיעה עפים עליכם דברים. גם כשעוצרים, הקופסא הזאת רועדת ומתנדנדת בתגובה לכל צעד ו/או תנועה של מי מדייריו. כל עצירה או בלימה מערבלת לכם את המוח. פיתחתי סימפטומים של ״מחלת קרוואן״, שזה דומה למחלת ים, רק בלי הים.
צפוף אימים, בלאגן ואין לאן לברוח. כלומר, יש - למי שיכול לחקות צב בורח.
עוד כמה חוויות מדהימות מהיום הראשון בקרוואן:
- בשעתיים קנינו רבע target חצי trader joe's ושליש walmart כי ״צריך להצטייד״.
- קיבלתי שיחת מוטיבציה ועידוד מהבכור המדהים שלי (להלן יכונה ״הגבר״) שהחליט ליישם עלי את כל מה שלמד (לדבריו ממני) על אופטימיות, חשיבה חיובית, חוויות מעצימות ושאר ה״תחשבי מה את מלמדת אותי כל הזמן״. התלמיד עולה אלפי מונים על מורתו. זה עזר. אין ספק!
(והבכור מבקש להדגיש ולמען הסר ספק, שמדובר ב-: ״נועם הגבר!!$״. סוף ציטוט.)
- הצלחתי לדחוס תכולה של שתי מזוודות ענקיות ושלושה צ׳ימידנים לשתי ארוניות מזעריות.
- התקלחתי במקלחת ציבורית בכפכפי אצבע ועם נסיכה קולית בת חמש וחצי (בדיוק) ולפתע הפכתי לילדה בת שמונה עשרה שמרגישה שהיא חייבת לרוץ למסדר אחרת תישאר שבת.
- בישלתי לאור קלוש ארוחה מזינה לתפארת חניוני הקרוואנים למיניהם (ולא, אתם לא רוצים מתכונים, באמת שלא).
- מיותר לציין שישנתי מעולה. האביר והגור שישנו איתי במיטה (גם כן מיטה...) לא הפריעו בכלל.
יום חדש עלה.
נכנסתי לאווירה. קמתי שמחה ומרקדת בפוזה של קרוואניסטית שאנטית-קולית שהכי טבעי לה להתעורר בתוך קופסא והחלטתי ש״איזה יום שמח לי היום״ וכיו״ב. יצאתי למלתחות הציבוריות בפרצוף של ״אני גם כזאתי ילדת טבע כמוכם״ (כן, כן, ילדת. אשת טבע נשמע כמו מישהי שצריכה להוריד שערות דחוף. לא?). נתתי לעצמי ציון טוב בהסתגלות לתנאי באסה והחלטתי שאני פשוט זורמת וכיף לי. התחלתי תוך כדי שירה צורמת לתעד - לצלם, להסריט, לכתוב... חבל רק שהשותפים שלי לתא הסתכלו בי בחשדנות של ״מה יש לך??השתגעת?!״.
ככה זה, כשכבר נחמד לי, בטוחים שהשתגעתי... לקח לי שלושה ימים לשכנע אותם (ואת עצמי :) שאני באמת נהנית.
אנחנו לא לבד.
כמובן שכמו תמיד נתקלנו בהמון ישראלים- קב׳ מאורגנת של פנסיונרים אחרי אלסקה (שלא יכלו להתעלם מהפלא של משפחה ישראלית מטיילת עם ארבעה ילדים, ועוד אחד ממש גור); משפחות כמונו (כל הילדים הישראלים צועקים ״אמא״ בקולי קולות כך שקשה לפספס); שיא צירוף המקרים: משפחה שאחרי שנתקלנו בה שלוש פעמים ביעדים שונים תוך יומיים (כאילו קבענו להיפגש) ביררנו מי הם והופתענו לגלות שהם מזכרון, מגבעת עדן, וששתיים מהילדות שלהם בגילאים של נועם וגיא (ואפילו זיהו אותם, אלא מה?); בחור ישראלי שמטייל לבד על אופנוע וביקש שנצלם אותו (הגיע מסן דייגו לרוקיס תוך שבוע (!) ועוד בתוכנית רכיבה עד אלסקה ומשם דרומה למעמקי דרום אמריקה); משפחה קנדית נחמדה ששידרגה לנו את השהות ב- campground ועוד הרבה...
ראינו ופגשנו גם המון חיות- צבאים, סנאים, ברווזים, עיזי הרים, קויוט (כמו שועלים) יתושים חוצפנים ואלימים וכמובן - הרבה דובים (זכרים, נקבות, גורים, מה שתרצו), שטוחנים במרץ כל מה שהם רואים. גם הדובים זכו לפגוש דובים - אמא שנהייתה דובה, אבא שנהיה דוב וארבעה גורים דובונים, מרוב שכל היום טחנו ב... קרוואן :)
אז ככה, להתרשמות מהאווירה, להלן משפטים שחזרו על עצמם יותר מפעם ביום:
תפסיק/י לנענע את הקרוואן!!!!!
תפתח את ה- water pump (המשאבה שמאפשרת זרימת מים... בעיקר לשירותים).
תסגור את ה-water pump
איזה יופי אני נוהג בדבר הזה, הא?!
מה, עוד hike??? נמאס כבר...
תביא את המטאטא!
מה יש לאכול היום???
הביקור בארץ עבר לנו כל כך מהר והספקתי כל כך מעט ביחס למה שרציתי לעשות, שכבר עכשיו מרגיש לי בגדר ״ההיה או חלמתי חלום?״... בכל אופן, רוצה בהזדמנות חגיגית זו להודות לכם על הרגעים הנפלאים יחד, על האירוח מכל הלב, על הארוחות הטעימות, העזרה עם הילדים, הכביסות, הסבלנות (לקיטורים...), התמיכה. היה לי כיף גדול!
אני כבר נורא נורא מתגעגעת!!!!
כמו שאתם יודעים (את מי שלא עידכנתי - זה רק בגלל שהדחקתי לחלוטין... לפחות עד לרגע האמת), שבוע אחרי שחזרנו יצאנו לחופשה (אמיתית, לא כזאת שבה אילושה נמצא בעבודה, אלא כזאת שהוא רק מחפש איך להתחבר למיילים בכל מקום :) בהרי הרוקי הקנדיים כשאנחנו רכובים על... קרוואן(!). רק אנחנו. וכמו שהבטחתי, להלן תיעוד מקוצר של החוויות:
אז-
בבוקר נע בשנת תש״ע
יצאה מסאניוייל לטייל
משפחה שבמקור מישראל -
אבא סופר-מתלהב בא
שני בנים מאושרים ואחראים באו
נסיכה אחת (״שלא גרה בארמון״) מקסימה ומפונקת באה
גור מתוק (מאד) בא
ואמא אחת נרגנת וקוצפת על מר גורלה באה, ליתר דיוק נגררה מאחור...
לפיכך, יקירי האהובים, לאור ההקרבה העצומה שלי למען אושרה של משפחתי אני מכתירה את עצמי לגיבורת הסיפור. ומדובר פה בתיעוד של סיפור גבורה אמיתי. דוגמא מרגשת לאות ומופת שהפגינה אם מסורה ואצילית (=זאת אני) תוך ויתור אמיץ על רווחתה ואושרה, ונטילה מודעת של סיכון בריאותי ממשי (מה יש? בריאות נפשית לא נחשבת?), וכל זאת למען אושרם והגשמת חלומם של היקרים לה מכל.
נתחיל בזה שעזבנו את הבית בשלוש וחצי לפנות בוקר(!), שעה שאני אפילו לא מצליחה לחלום בה מרוב עייפות. הגענו לשדה התעופה בסן פרנסיסקו עמוסי מזוודות, צ׳ימידנים, עגלות, מנשאים ובוסטרים למיניהם (ושום דבר לא מיותר, תאמינו לי). עלינו לטיסה לסיאטל, התייבשנו בתוך המטוס שעה לפני ההמראה (חיכינו לטייס שהעז להתעכב... האמריקאים האלה זה תופעה), נחתנו בסיאטל ונסענו לאסוף את ה- RV (=קרוואן באמריקאית צחה).
ומה אני אגיד לכם?
גם לי, אלופת המילים והקשקשת, קשה לתאר במילים את התחושות שעלו בי כשנכנסתי לקופסא שאמורה להיות ביתי החם והנוח לשבועיים הבאים, שלא לומר ביתנו, שהרי לקופסא נכנסו גם אביר נעורי וכל הילדים שעשינו (בשלב זה כל הפקלאות היו בחוץ כי לא האמנו שנצליח לדחוס את הכל).
מדובר ברגע של אושר צרוף שמעולם לא חשתי כמותו, גם לא בשניות הקסומות מיד אחרי שהגיחו ממני ילדי. ללא ספק רגע מכונן בחיי!!!! היתה לי תחושה של ריחוף, סחרחורת, עירפול חושים ו.... בחילה. כמובן שהבעת הפנים שלי הסגירה את מצבי, מה שמאד ״שימח״ את בני משפחתי. אני מאמינה שנראיתי כאילו בלעתי צפרדעעעע...
יצאנו לדרך...
אז ככה - יש פה איזשהו מלכוד. הרי עשרות משפחות דיווחו לי באופן אישי שקרוואן זה ״כיף גדול״ ו״חוויה״, אבל אף משפחה לא הצליחה להסביר לי למה אם זה כל כך כיף, הם לא חזרו על ההתנסות החווייתית הזאת. מצאתי פה יעוד - אני נחושה לנפץ פה קונספירציה של משפחות דביקות שמתעקשות להסתיר את האמת הקשה -
היום הראשון (וגם השני) זה סיוט!!!!!!!!
אז למי שלא ניסה (עדיין), נא לדמיין: אתם יושבים בקרון מיטלטל, רועש וחורק ברמות שלא יאמנו. מרגיש כאילו אוטוטו הכל הולך להתפרק. תוך כדי נסיעה עפים עליכם דברים. גם כשעוצרים, הקופסא הזאת רועדת ומתנדנדת בתגובה לכל צעד ו/או תנועה של מי מדייריו. כל עצירה או בלימה מערבלת לכם את המוח. פיתחתי סימפטומים של ״מחלת קרוואן״, שזה דומה למחלת ים, רק בלי הים.
צפוף אימים, בלאגן ואין לאן לברוח. כלומר, יש - למי שיכול לחקות צב בורח.
עוד כמה חוויות מדהימות מהיום הראשון בקרוואן:
- בשעתיים קנינו רבע target חצי trader joe's ושליש walmart כי ״צריך להצטייד״.
- קיבלתי שיחת מוטיבציה ועידוד מהבכור המדהים שלי (להלן יכונה ״הגבר״) שהחליט ליישם עלי את כל מה שלמד (לדבריו ממני) על אופטימיות, חשיבה חיובית, חוויות מעצימות ושאר ה״תחשבי מה את מלמדת אותי כל הזמן״. התלמיד עולה אלפי מונים על מורתו. זה עזר. אין ספק!
(והבכור מבקש להדגיש ולמען הסר ספק, שמדובר ב-: ״נועם הגבר!!$״. סוף ציטוט.)
- הצלחתי לדחוס תכולה של שתי מזוודות ענקיות ושלושה צ׳ימידנים לשתי ארוניות מזעריות.
- התקלחתי במקלחת ציבורית בכפכפי אצבע ועם נסיכה קולית בת חמש וחצי (בדיוק) ולפתע הפכתי לילדה בת שמונה עשרה שמרגישה שהיא חייבת לרוץ למסדר אחרת תישאר שבת.
- בישלתי לאור קלוש ארוחה מזינה לתפארת חניוני הקרוואנים למיניהם (ולא, אתם לא רוצים מתכונים, באמת שלא).
- מיותר לציין שישנתי מעולה. האביר והגור שישנו איתי במיטה (גם כן מיטה...) לא הפריעו בכלל.
יום חדש עלה.
נכנסתי לאווירה. קמתי שמחה ומרקדת בפוזה של קרוואניסטית שאנטית-קולית שהכי טבעי לה להתעורר בתוך קופסא והחלטתי ש״איזה יום שמח לי היום״ וכיו״ב. יצאתי למלתחות הציבוריות בפרצוף של ״אני גם כזאתי ילדת טבע כמוכם״ (כן, כן, ילדת. אשת טבע נשמע כמו מישהי שצריכה להוריד שערות דחוף. לא?). נתתי לעצמי ציון טוב בהסתגלות לתנאי באסה והחלטתי שאני פשוט זורמת וכיף לי. התחלתי תוך כדי שירה צורמת לתעד - לצלם, להסריט, לכתוב... חבל רק שהשותפים שלי לתא הסתכלו בי בחשדנות של ״מה יש לך??השתגעת?!״.
ככה זה, כשכבר נחמד לי, בטוחים שהשתגעתי... לקח לי שלושה ימים לשכנע אותם (ואת עצמי :) שאני באמת נהנית.
אנחנו לא לבד.
כמובן שכמו תמיד נתקלנו בהמון ישראלים- קב׳ מאורגנת של פנסיונרים אחרי אלסקה (שלא יכלו להתעלם מהפלא של משפחה ישראלית מטיילת עם ארבעה ילדים, ועוד אחד ממש גור); משפחות כמונו (כל הילדים הישראלים צועקים ״אמא״ בקולי קולות כך שקשה לפספס); שיא צירוף המקרים: משפחה שאחרי שנתקלנו בה שלוש פעמים ביעדים שונים תוך יומיים (כאילו קבענו להיפגש) ביררנו מי הם והופתענו לגלות שהם מזכרון, מגבעת עדן, וששתיים מהילדות שלהם בגילאים של נועם וגיא (ואפילו זיהו אותם, אלא מה?); בחור ישראלי שמטייל לבד על אופנוע וביקש שנצלם אותו (הגיע מסן דייגו לרוקיס תוך שבוע (!) ועוד בתוכנית רכיבה עד אלסקה ומשם דרומה למעמקי דרום אמריקה); משפחה קנדית נחמדה ששידרגה לנו את השהות ב- campground ועוד הרבה...
ראינו ופגשנו גם המון חיות- צבאים, סנאים, ברווזים, עיזי הרים, קויוט (כמו שועלים) יתושים חוצפנים ואלימים וכמובן - הרבה דובים (זכרים, נקבות, גורים, מה שתרצו), שטוחנים במרץ כל מה שהם רואים. גם הדובים זכו לפגוש דובים - אמא שנהייתה דובה, אבא שנהיה דוב וארבעה גורים דובונים, מרוב שכל היום טחנו ב... קרוואן :)
אז ככה, להתרשמות מהאווירה, להלן משפטים שחזרו על עצמם יותר מפעם ביום:
תפסיק/י לנענע את הקרוואן!!!!!
תפתח את ה- water pump (המשאבה שמאפשרת זרימת מים... בעיקר לשירותים).
תסגור את ה-water pump
איזה יופי אני נוהג בדבר הזה, הא?!
מה, עוד hike??? נמאס כבר...
תביא את המטאטא!
מה יש לאכול היום???
מסקנות:
- כאמור הימים הראשונים הם די סיוט, אח״כ פשוט מתרגלים... (או כמו שאמרה חוה א.: "היאוש נעשה יותר נוח").
- קרוואן זה סבבה אם אתה מלווה בנהג, חדרנית ושף/ית צמודים, או למעשה - אם אתה ילד...
- איזה ״ילדת טבע״ ואיזה נעליים?! אין מה לעשות, עם כל הכבוד להרי הרוקי המדהימים (ובאמת מדובר במראות מרהיבים של הטבע במלוא תפארתו) דווקא שם גיליתי שאני טיפוס מאד מאד עירוני... (או במילים אחרות: עוד הר מושלג/ אגם כחול/ צג ריק מחיבור לסלולרי ולרשת באיי-פון שלי ואני.... משתגעת!!!)
- זו דרך מצויינת ומומלצת כדי לחזור ולהעריך שיגרה טובה, מיטה נוחה, מקלחת נורמלית וללא הגבלת זמן עם מים חמים וללא כפכפים... מסתבר שיש חופשות שכיף שהן מסתיימות. אני חוזרת בשמחה גדולה ל״צימר״ בסאניוייל :)
- ״חוויה משפחתית מגבשת״ = הזכות לחטוף קיטורים וגידופים מילדיך ולצעוק עליהם בתגובה, גם בסביבה נטולת חשמל, חיבור למים זורמים וגאדג׳טים אלקטרוניים פעילים.
- אבל בסה״כ יש בזה מין הנוחות, אני מודה. בכל זאת, הבית ״על הגב״ והכל נגיש. והכי חשוב - האביר
והילדים היו (ברוב הזמן) מאד מאושרים מהקונספט וזה שווה. הרי מה לא אעשה בשבילם?!
ולגבי? אני??? ... אני כבר אנוח בפנסיה... ;)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה