יום שלישי, 6 בספטמבר 2011

נחיתה

לחברי היקרים ב"ניכר",
אז כמו שאתם יודעים ולרובכם גם הבטחתי, הבלוג שלי משנה כיווני משלוח ואת הנשיקות והחיבוקים (XOXO) הפעם, אני שולחת אליכם באהבה מכיוון הים התיכון אל מעבר לאוקיינוס. הישר אליכם, כך אני מקווה.
אז נחתנו בארץ הקודש לפני שלושה שבועות, אמצע אוגוסט, חם, לח והביל (אלא מה?).
הטיסה עברה במהירות ובנוחות רבה, אבל שעה לפני הנחיתה (כנראה מרוב מנוחת יתר שנגרמת לטסים בביזנס של אל-על, ומעודף התלהבות לפגוש את ההורים שלי ושל האביר אחרי תקופת געגועים ארוכה) הרמתי את הגור והתכופפתי כדי להושיב אותו על הכסא ואז - הרגשתי מין תחושה ״עילאית״ מיוחדת ו.... נתפס לי הגב. קפאתי בפוזה של המכשפה מ"עמי ותמי" (רק שלמזלי רק עם השפם ובלי הגיבנת).
ככה שלצערי עכשיו גם אני הצטרפתי למועדון המכובד של תפוסי הגב (פעם ראשונה שזה קורה לי. סיוט!) + ג׳ט-לג משפחתי + מכולה לפרק + בית לארגן + עוד שבועיים של "חופש גדול" ישראלי = כיף בריבוע!
מסקנות ורשמים לעת עתה:
- כולם, כך מתגלה לי עכשיו, סובלים מכאבי גב ולכולם יש קוסמים/ מרפאים מומלצים שכנראה מתפרנסים לא רע בכלל. אחד מהם באמת עזר לי קצת, אבל בסוף מרשם לכדור נגד דלקות בשרירים עזר לי הרבה...
- ביקור ראשון בסופר, ארבעה ימים של מקרר ריק אחרי שהגענו - חמישי  בערב, "רמי לוי" סניף זכרון יעקב (כי יש "ארומה" ליד ולא אכלנו כלום כל היום):  הלם תרבות!!! נו, באמת, ומי הולך ל"רמי לוי" ביום חמישי בערב???!!!
- ב"ארומה" עדיין קוראים בשמך ברמקול כשמה שהזמנת מוכן (פתטי! מה, הם לא ראו "רמזור"??!!!)
- ואם כבר "רמזור" - שיחה עם נותני שירות בארץ ממש מרגישה כמו פרק בסידרה הזו. זה כאילו שנותני השירות עברו הדרכה מיוחדת לשירות איטי במיוחד ללקוחות בעלי קשיי הבנה וצרכים מיוחדים. האומנות פה היא לקבל שירות מבלי שהצד השני ירגיש שהוא משרת אותך חלילה. לדפוק את הראש בקיר מרוב צחוק (צחוק, צחוק. אלא מה??) - ציטוט לדוגמא:
נותנת שירות: זוכרת כמה אמרתי לך בטלפון שזה יעלה?
אני: אני חושבת ששלוש מאות ומשהו... (האמת היא שזכרתי שלוש מאות ושמונים אבל לא הייתי בטוחה).
נותנת שירות: או.קי. אז שלוש מאות ותשעים!
אני: יכול להיות שאמרת לי בטלפון שלוש מאות ושמונים?
נותנת שירות: טוב, אז שיהיה שלוש מאות ושבעים...
סיפור אמיתי. שככה יהיה לי טוב!
- אין ספק שבארץ הצופר במכונית הוא ממש חלק אינטגרלי מההגה/ דוושת הגז של המכונית שלפניך  - נהג/ת המכונית שלפניך פשוט לא יסעו אם לא תצפצפו להם.  נסו ותיווכחו. לי כמובן, לפחות בינתיים, כל הזמן צופרים. אולי זה בגלל שאני הפכתי להיות "אמריקאית" כמו שהילדים שלי אומרים...
- כולם נורא נורא עסוקים בארץ. נורא ממהרים ולחוצים כל הזמן. זה כמו משחק כסאות מוסיקליים, אבל בקצב מ ט ו ר ף ובהפוגות מינימליות. וואו, שכחתי עד כמה... 
-  ה- 1 בספטמבר בארץ הוא חג חגיגי אמיתי, במיוחד אם מישהו במשפחה עולה לכיתה א'. אז לנו יש נסיכה מאושרת בכיתה א' והורים גאים ורוויי נחת שהזילו דמעת התרגשות (או שתיים, או שלוש...) בטקס תחילת השנה (הכאוטי להרשים) שהיה בביה"ס. הגור התחיל את מסלול ההסתגלות ההדרגתי לגן זהבה הקסום, בתקווה שבהדרגה ובברכת צוות הגננות המסור הוא יעבור ליום מלא (עד ארבע, נא לא למהר להתלהב) עד מאי 2012... בכל אופן, כמובן שביום החמישי לגן (היום) הוא כבר חולה... שיהיה בריא מהר, אמן!
- ולסקרנים לגבי מצב הבית שלנו - מצאנו אותו שלם במצב סביר ביותר. הגינה דורשת שיקום + טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי, עובדים על זה, יהיה בסדר... חוץ מזה, מאז שהגענו כל מה שיכול להתקלקל מתקלקל ויש לי כל יום לפחות דייט אחד עם טכנאי/ איש מקצוע איזשהו. העוזרת הדרוזית שלנו אומרת ששמו עלינו "עין", אז אם אתם פוגשים מישהו שחסרה לו עין תבקשו ממנו בשמי שיקח אותה חזרה...

לסיכום, אני מרגישה שאני כבר לא שם (כלומר, איתכם בסברביה ב- valley), אבל עדיין ממש לא כאן... איפה אני?! איזו תחושה מוזרה...
שורה תחתונה, לפחות לבינתיים: נעים ונוח יותר בקליפורניה - חד משמעית, אבל מסיבות פרוזאיות ולא רציונאליות לחלוטין במאזן הסופי האישי שלנו - יותר כיף בארץ...  
שולחת לכם געגועים עזים אליכם מכולנו!!!!



יום שני, 1 באוגוסט 2011

הרהורי פרידה...

זהו, יש כבר ממש מעט גרגירים במעלה שעון החול והספירה לאחור בשיאה. אפילו כרטיסי טיסה כבר יש (לא שהיה פשוט לאביר להסביר לאמריקאים מדוע ולמה הוא דורש ״פתאום״ relocation to the holy-crazy land , אבל לפחות, נכון לעכשיו, בסוף הם השתכנעו...). 
אז כמה הרהורים:
- ״מה?! כבר עוזבים?! רק הגעתם?!" -
הגעתי למסקנה, שבדומה למספר הילדים במשפחה ישראלית בממוצע  - שניים זה נחשב מעט מדי, שלוש זה סטנדרטי, ארבע מתחיל להיות מאתגר, ומחמש ומעלה - אתם כבר די מסובכים. אז כן, הגענו לארץ האפשרויות ״רק״ לשנתיים ויוצא ככה שאנחנו חוזרים באמת אחרי שנתיים. מתאים לנו לחזור ואף אחד לא מגרש אותנו. אנחנו מין אנשים מוזרים כאלו.
- ״מתי הבית שלכם מתפנה?/ אתם מוכרים את הטרמפולינה/ המנגל/ משהו שאנחנו צריכים?״ - 
שאלות שאני שומעת כבר לפחות חצי שנה. הרבה לפני שידעתי אם ומתי אנחנו בכלל עוזבים פה. טוב נו, אפשר להבין, אנשים רוצים לשדרג את עצמם, לדאוג לחברים שמגיעים לאיזור וכיו״ב. הכל טוב ויפה, אבל כששומעים  שאלה בסגנון שלוש פעמים ביום, מתחילים לפתח חרדות שמא תגיע לכאן משפחה ופשוט תתייצב להתגורר איתנו, רק עד שניסע...
- ״מה אני אעשה בלי...״ (דמיינו טון היסטרי עד מיואש) - בלי Target?! בלי Trader Joe's?! והאביר בכלל מכור קשות ל- Costco... נו, ולחשוב שכשהגענו לפה לא מצאנו את עצמנו ולא אהבנו כלום. החיים הם משחק של הרגלים, אין ספק...
- ״נורא חם בארץ״ - הרבה לוגיסטיקה כרוכה בחזרה לארץ הקודש,  ואנחנו ״נהנים״ לנהל אותה בשיחות טלפוניות טרנס-אטלנטיות בדרך כלל באמצע הלילה. אז זוהי למעשה התגובה האינסטינקטיבית המיידית של כל מי שבארץ ושומע שאנחנו חוזרים אחרי (כמעט) שנתיים. חם, חם, לח וחם, נו מה נעשה כבר?! אתם יודעים מה, נורא חם? אז אולי בעצם נישאר...
- ״... ומה תעשי בארץ?״ - 
זהו, נגמר לי הטיול. זו לגמרי שאלה לגיטימית... באמת מה אעשה??? אולי פשוט אחליט שגם ״בחיים האמיתיים״ מותר לי להרגיש במין טיול, ככה שלא רק בלונדון או בסאניוייל-קליפורניה ה״יאוש נעשה הרבה יותר נוח״...? מה אתם אומרים? היאוש יכול להיות נוח גם בארץ? אפשרות מהפכנית, אם כי מפתה, לא?
הבלוג שלי אמנם כבר כמעט גוסס, ואני אפילו תוהה ביני לבין עצמי אם מישהו עדיין עוקב אחרי מה שאני עוד כותבת... אבל מבחינתי פוסט סיום לתקופה פה הוא חובה, וחוץ מזה קיבלתי בקשות להמשיך לכתוב מהארץ למען הנשארים בגולה.
אז -
Sweet California השיר להלן מוקדש לך באהבה רבה (לפי הזמר שבחרתי אתם יכולים להבין עד כמה קליפורניה השפיעה עלי עד לרמת super soft ...).
ואת ארצי האהובה, ארץ הקודש, על מגוון אוצרותייך - החום והלחות האימתניים, גביעי הקוטג׳ המנצנצים, הצפיפות בכבישים (בעצם בכל מקום), יושבי האוהלים, להקות היתושים, נחילי המדוזות, שביתות מתסכלות והפגנות סיזיפיות, מערכת החינוך היקרה (תרתי משמע), הארוחות המשפחתיות, הדחיפות בתורים, הצופרים בכבישים, שלל המעצבנים והמעוצבנים וכל שאר ההנאות שכבר הספקתי לשכוח - תתכוננו! הג׳מבו-טנק המאובזר כבר בדרך....
HERE I COME !!!!!!!

יום שני, 21 במרץ 2011

סיפור לפני השינה

יום אחד, ממש קצת אחרי יום הולדתי האחרון, תוך כדי הבישולים, ההסעות, הכביסות, הסידורים ושאר העניינים שברומו של עולם, פתאום מתוך ענן של אבק כוכבים, הופיעה מולי פייה, מדהימה עם עיניים ירוקות מהפנטות, הישירה מבט חודר ואמרה: "גם לאימהות מגיע חופש! אני נוסעת!!! אם את רוצה גם - אז עכשיו!"
כהרף עין הטילה עלי כישוף ולפתע מצאתי את עצמי לבושה בג׳ינס, מגפיים ומעיל ארוך (להבדיל מטייטס מהוהים ונעלי ספורט, ה- outfit הקבוע שלי פה, כי אולי אעשה קצת ספורט), כשלצידי מזוודה ארוזה ובידי כרטיס טיסה לניו-יורק. לא הספקתי למצמץ ולפתע הופיעה פייה נוספת, יפה ומרהיבה עם מבט כחול-צלול ושיער אדמוני וזוהר, נגעה בי בשרביטה הקסום והושיטה לי מפתח מוזהב (לאיזושהי "חורבה" ב-uptown, אגב). עוד קצת אבק כוכבים פוזר בחלל האוויר ופתאום - מונית צהובה התייצבה לפני.
שתי הפיות המהממות ואנוכי נכנסנו לבטן המונית הצהובה ושלושתנו רכבנו יחד אל הנשף...

אתמול בחצות הקסם פג - המונית הצהובה נעלמה ובבוקר מצאתי את עצמי מחזיקה דלעת (טוב נו, אם לדייק - דלורית מה- Trader joe's), תוך כדי ריצה להכין מרק עוף לילדיי שהחליטו לאמץ סטרפטוקוקים לרגל החוויה הרוחנית של אמם. הכל נעלם: המונית, המזוודה, המגפיים, אבק הכוכבים, המפתח המוזהב... הכל! נשאר רק זוג סניקרס כסוף שלא ברור מאין הגיע.
ואיפה הפיות היפות? גם הן נעלמו (אם כי משיבות לי לטקסטים ;-), אבל השאירו לי את השיר הזה...





נ.ב. ותודות גם לאביר... !







יום ראשון, 13 במרץ 2011

SF

חגגתי השבוע יומולדת (תדר מצב רוח: "כל החיים לפני!!!" :). חגגנו, אני ועוד המון נשים שחוגגות איתי באופן קבוע את יום האישה הבינלאומי. לרגל יום הולדתי לקח האביר יום חופשה ונסענו ביחד לסן-פרנסיסקו.
ואני פתאום קולטת שזו כבר השנה השנייה שלנו פה ועדיין אין לי פוסט על סן-פרנסיסקו, הלא היא SF, העיר באפור! היתכן?!

הפעם הראשונה שהגענו לסן-פרנסיסקו היתה בערך חודש אחרי שהגענו לפה (בערך 45 דקות מהבית, אבל לקח לנו זמן...), לכולנו (חוץ מהאביר כמובן) זו היתה הפעם הראשונה בה ביקרנו בעיר היפהפיה הזו (וכמו שצריך מיהרנו להצטלם על גשר הזהב כמו תיירים שאוטוטו חוזרים לארץ. בדרך השמענו לילדים את אריק איינשטין "יושב בסן פרנסיסקו על המים" וכולנו התרגשנו נורא מגעגועים כי כולנו, כמו אריק, הרגשנו נורא רחוק...
מה שאריק לא סיפר לנו הוא שהוא כנראה ישב על המים עטוף בסווטשירט פליז ושאת הכחול והירוק הוא הצליח לגלות מבעד לערפילים שמכסים כמעט תדיר את העיר הזאת. 
כן, מסתבר שהעיר היפה והקסומה הזו רוב הזמן קפואה ומקפיאה. זה מדהים, אנחנו גרים בערך שעה ממנה, אבל גם אם אצלנו נעים וחמים עד כדי טי-שירט, ברגע שמגיעים לפאתי העיר הופך להיות קר ומכוסה עננים.
אבל, ולמרות זאת, גילינו שאם מתמידים (או כמו שהילדים אומרים: "עוד פעם סן-פרנסיסקו?! אווווףףףףף!") , אפשר להתקיל אותה ולפגוש אותה גם במזג אוויר צלול ונפלא.

להלן כמה ביטויים מעוררי כבוד בקרב תושבי הסביבה שממחישים את מעמדה של העיר בחיינו הסברביים (מלשון suburb):
- "אני יוצאת לעיר".
- "נסענו לעיר".
- "יש לנו אורחים אז נסענו איתם לעיר".
- "אני עושה קורס בעיר".
- "אנחנו גרים/ גרנו בעיר" (זה ממש וואו!).
- "יש לי יום הולדת אז אני נוסעת לחגוג בעיר"
- "אנחנו מתכננות יום/ ערב בנות בעיר".
- "הזמנו כרטיסים ל... בעיר".
- "השארנו את הילדים עם - הקף את התשובה הנכונה: ההורים (שבאו לביקור)/ אצל חברים/ קשורים בגראז' ונסענו לסופשבוע בעיר".

רוצה לומר: SF מסמלת בחיינו את החופש, הבילויים, האיניות (מלשון In ), התרבות (מי אמרה SF-MOMA ולא קיבלה? :), הקניות השוות, היופי, המסעדות הטובות, ההפתעות, הקוליות, הרבה פנטזיות ... ובכלל - את החיים הטובים.

עיר. על כל מנעמיה! ואתם הרי כבר יודעים שאני הרי טיפוס עירוני...







































יום חמישי, 3 במרץ 2011

הוואי 6-0

הוואי. תמיד כשחשבתי על הוואי, דימיינתי נוף אקזוטי, חופים קסומים, גלים מרשימים, גולשים חטובים, שייקים טריים של אננס ומנגו על החוף, קוקוסים, אוכל טוב... ואז זכינו להגיע לחופשה על האי עם השם הכי קסום, וגיליתי, לפחות ברושם הראשוני, ש- לא בדיוק, אבל בערך... נו נגיד... או שגם הפעם פיספסתי את ה-מקום? נראה לי שלא...

הקטע הכי מדהים הוא איך, תוך שש שעות טיסה, עוברים מחורף, גשם קור ובגדי פליז, לקיץ חמים ונעים, ומתהלכים בטבעיות בבגד ים וכפכפים.

אז נחתנו בהוואי, כווווולנו, כל השישייה ("lots of you", כמו שכינתה אותנו בחיוך הדיילת, כשהתייחסה לכמה אנשים כולל טופס ההצהרה שנתנה לנו כדי  שנאשר שאנחנו לא מכניסים חיות או פירות לאי) - אבא, אמא, שני בני תשחורת ביקורתיים ונרגנים, נסיכה מתוקה שרוקדת ומזמרת נון-סטופ וגור קטן קודח מחום. כן, כן, הגור התאושש כעבור יומיים קודחים (טמפרטורה מבפנים ומבחוץ), אבל כנראה היינו צריכים לעבור גם את הקטע הזה כדי להעריך עוד יותר את החופשה האקזוטית.  
אז מה עשינו?
יום טיפוסי שלנו בהוואי היה מורכב מ-:
15% מהיום: התארגנות ליציאה לים (לבישת בגד ים, אריזת תיק ים, כולל בגדי ים, בגדים להחלפה, מגבות, מחצלות, דלי וכף ולשחק בחול, קצת נשנושים...)
10% מהיום: פורקים את כל הציוד מהג׳מבו-טנק השכור וצועדים לחוף, ותהליך ה-rewind של כל זה.
 25% מהיום: סיפוק הצורך המכונה - ״אני רעעעעב/ה״, דהיינו האכלה, שתייה ובליסה.
15% מהיום: סיפוק צרכים מיוחדים כגון: ״אני צריכ/ה לשירותים. מהר! אני חייייייייב/ת!!!!״, הרגעת מכאובים (״שורף ליייייי!״), גירודים, שריטות ושאר תופעות הקשורות לחשיפת יתר של ילדים לשמש + מי מלח.
15% מהיום: חיפוש עצמים שנעלמו באורח פלא קסום (משקפי שמש, כובע, מגבונים, מפתחות...), זאת תוך כדי הטחות אשמה הדדיות ומשפטים שמתחילים ב- "אמרתי לך".
20% מהיום: הילדים משתכשכים במים והמבוגרים על תקן המצילים (רק בלי חסקה ובלי פמלה אנדרסון).
2% מהיום: המבוגרים נופשים, הווה אומר, התעסקות נון-סטופ עם האיי-פון (אני) או בהייה מצועפת לכיוון האופק (האביר).
(*כן,כן, למי שהתעקש לחשב - נכון, יש פה יותר מ- 100%. הסעיף האחרון הוא בונוס).

לסיכום: נכון, נופש בהוואי, בקהילות מסויימות של הישראלים המטיילים פה בעמק, לא מי יודע מה "נחשב". הרי אם אנחנו כבר פה, יש הטוענים שיש מקומות אקזוטיים יותר "שווים" (מקסיקו? קוסטה ריקה? יערות הגשם?), שלא לדבר על דירוג ה"שווה" בין איי הוואי. אני לפחות, גיליתי ששוב הפשטות מנצחת -  ים, חול, גלים, נעים ולא חם מדי, טיולים רגועים באי, זמן איכות של בהייה נטו והכי חשוב - מכונת כביסה ומייבש בדירה ששכרנו... (חזרנו בלי כביסה מלוכלכת!) איזה כיף! מצחיק שהייתי צריכה ליסוע כל כך רחוק כדי להבין את זה...
********
 
מפניני הטיול: 
הנסיכה מגדירה שלטון רוב דמוקרטי: ״מה יותר, שלוש או שניים?! אז צריך לעשות מה שהשלוש רוצים!״ (ונחשו מי אלו הם ה-״שלוש״...). או לחילופין - ״כולם לא רוצים ללכת חוץ ממכם (=ההורים המתעללים)״.

בכניסה למים בחוף חדש שגילינו:
הבכור: ״המים קרים פה!!!!״
המתוק: ״המים ירוקים פה!!!!״
... מיותר לציין שבסופו של דבר היינו צריכים להוציא אותם מהמים בכוח כי כבר החשיך, לא?

אמא (כשאחד האחים רצה לקחת ממעט הקינוח שקיבלה אחותו אחרי שחיסל את המנה הענקית שלו): מכירים את הסיפור על ״כבשת הרש״?
בן (בהתלהבות רבה): ״כן!!! זאת הכבשה שחצתה את ה- highway ונכנס בה van???״ ... נו, באמת...










יום שני, 7 בפברואר 2011

קצת קולטורה

טוב אז ענייני תרבות בניכר זה לא פשוט.
כמה שנשתדל - אנחנו לא ממש שייכים לפה, בטח שלא מהבחינה המנטלית-תרבותית, והאנגלית שבפינו, טובה ככל שתהיה, עדיין מקבילה לעברית של ״עולה חדש״ שנמצא משהו כמו שנתיים בארץ. 
צריך להיות סופר מרוכזים כשהולכים לסרט, ורצוי שיהיו כתוביות (באנגלית כמובן) כדי לדעת איך מפרידים את בליל הצלילים ששומעים. מוסיקה זו פשרה לא רעה, תמיד אפשר לרקוד עם הראש ולזמזם את המנגינה (וגם לתהות בהזדמנות הזאת ש״וואלה, אני באמת צריכה להשיג את המילים כדי להבין על מה היא/ הוא/ הם שרים בכלל״...). תיאטרון הוא מחוץ לתחום, לא שמעתי על אף ישראלי שראה הצגה ״אמיתית״. וסליחה, מחזמר לא נחשב בעיני!
מוזיאונים זה סבבה, שילוב של גם תרבות, גם ספורט (הרבה על הרגליים) וגם פתוח לפרשנות חופשית.
עוד אפשרות היא להשתלב באמנות הישראלית שמגיעה לפה. למשל, ללכת להופעה של ״הפיתות״ (לא, אני לא צוחקת. יש פה להקה ישראלית שנקראת ככה, ויש שאומרים שהיא אפילו טובה. לא זכיתי, עדיין...), או להופעות של אומנים ישראליים שמגיעים לפה (רמי קלינשטיין למשל היה פה לפני כמה חודשים ויצר התרגשות גדולה).
אני בפלצנות האופיינית לי הכרזתי כשהגענו שאם אנחנו כבר פה, ולזמן קצר יחסית, אני נותנת עדיפות לאומנים מקומיים ואת הישראלים כבר נראה בארץ, "אלא אם כן יגיע ברי סחרוף" (הגרשיים הוא מרוב מספר הפעמים שאמרתי את זה כדוגמא האולטימטיבית לזמר שאני מוכנה ללכת אחריו לכל מקום).
ונחשו מה? הוא הגיע!!!!!!!!!
הישר לסטאנפורד, יחד עם כל אדומי השפתות שלו - עוד שבעה נגנים מופלאים + זמר ליווי בעל קול מדהים וכאריזמה בימתית מטורפת. 
אז שכנעתי את האביר הפרטי שההופעה לא תעניין אותו (וזה לא היה קשה) והלכתי עם יעל, בתקווה לדרינק עם הזמר המכוער ונטול הכישרון (נו, הילדים שלי ממילא לא קוראים את הבלוג הזה...).
היה מדהים. שווה בטירוף!
בקצב הזה יגיע לפה גם אריק איינשטיין...
מצרפת שיר, אמנם לא מ״אדומי השפתות״ המשובח, אבל פשוט ע נ ק!












יום שני, 10 בינואר 2011

להיות... או לחזור?

לא כתבתי הרבה זמן, די נעלמתי...
אז למען הסר ספק, ולמי שפינטז שהוא נפטר מאיתנו ושנישאר פה לנצח - אנחנו חוזרים!!!
אנחנו מתחבטים עכשיו בשאלה האם בקיץ הזה (הרוב המשפחתי מצביע בעד), או שאולי בכל זאת, מכל מיני שיקולים רציונאליים של "אם אנחנו כבר פה וכיו"ב", נדחה זאת לקיץ הבא. הרשו לי לשתף אתכם בסיבות העיקריות בעד ונגד.
 5 סיבות להישאר: 
1. מזג האוויר פה - מושלם!!! מושלם!!! הסיבה העיקרית שמבחינתי היתה אהבה ממבט ראשון, או בעצם מתחושה ראשונית. מילא היופי, מראות הטבע, השלכת המדהימה, החורף האמיתי, מבלי שיהיה קר מדי, האביב ששולט פה 80% מהשנה, האוויר הצלול. כל המכוניות כל הזמן נראות כאילו הרגע יצאו משטיפה גם אם ממש לא (כמו הג'מבו-טנק שלי), לכאורה (ורק לכאורה, אל תדאגו), אפשר לחיות פה בלי דיאודורנט. באמת  מדהים!
2. השילוב המנצח של אוטו ענק + מרחבים אינסופיים לחנייה. כל כביש שהוא סתם כביש ראשי הוא של מינימום שלושה נתיבים. הכל רחב, פתוח, מגרשי חנייה עצומים וחנייה באלכסון כדי שיהיה יותר נוח לחנות.
3. היעדר "כאב הראש" של ארוחות משפחתיות בחגים. אמנם השאלה החליפית במקום "אצל מי?" היא "לאן אתם נוסעים?", אבל ממרומי השנה והקצת שאני כאן, עדיף ליסוע...
4. רגוע פה - על פי רוב, לא מקובל לשאול שאלות תוקעניות וחודרניות בסגנון: "את לא מחפשת עבודה?!" או "אז  מה את עושה כל היום, בעצם?" כמו שמקובל מאד בארץ. אם כבר להיות full time mom, אין ספק שפה זה המקום. יש ריספקט! חוץ מזה, אנחנו חיים פה בבועה של "אוטיזם סביבתי". אין לנו מושג מה קורה פה מסביב,  לא ממש איכפת לנו, אנחנו לא מרגישים כלום. אנחנו במערב וליבנו במזרח. אין ספק שזה מאד, אבל   מאאאאאד, נוח.
5. מדיניות ההחזרות האגדית - לקח לי זמן להפנים ולהתרגל לזה, אם כי אני משתדלת להימנע. אני שונאת לקנות כדי להחזיר ועוד יותר שונאת להחזיר! ברוב המקומות (כמו Target למשל) זה גם עולה לי ביוקר, באים רק כדי להחזיר משהו שעלה $20 אבל קונים (שוב, דברים שלא צריך) ב- $60 (במקרה הטוב...) עם זאת, אין ספק שזה נוח, במיוחד כשקונים בגדים לילדים בלעדיהם, מגיעים הביתה וזוכים לטרוניות ועיקומי פרצוף. זה פחות מעליב כשאפשר  להחזיר, תאמינו לי :)

מסקנה: החיים יכולים להיות משהו הרבה יותר נוח.

5 סיבות לחזור:
1. החברים, שלא לדבר על החברות (בנקבות-רבות) - כמו שהבכור אומר: "יש לי פה כמה חברים, אבל אני מתגעגע להרגשה של חבר'ה". אנחנו מתגעגעים לנוחות של להיות עם "החברים הישנים והטובים", כשהכל זורם וטבעי. איזה כיף זה! ואני בהחלט גם בונה על רצונן העז של חברותי-אחיותי פה לחזור לארץ במהרה...
2. חדר הארונות הישן והטוב שלנו בבית בזכרון - היות ואנחנו עדיין מרגישים פה בגדר "אורחים לרגע", לא שיפצרנו מי יודע מה את החור בקיר שנקרא פה ארון, הכנסנו כמה מדפים פרוביזוריים, ומאז אנחנו לא מוצאים  כלום, וגם נראים ככה... במיוחד אני :(
3. יום שישי - אין כמו יום שישי! החל בקפה של הרגע שאחרי שהילדודס מופקדים במוסדות החינוך, המשך בעיתונים + שלאפשטונדה של שישי אחה"צ וכלה בארוחת ערב שהאביר מכין. פה, בשישי בערב, האביר רק מחנה את ה"סוס" כשהוא חוזר מהעבודה בשבע בערב (אם לא אחרי...).
4. יותר כיף - לא ברור למה אבל בארץ יותר כיף. חם, לחוץ, מקולל, מאוים מלחמות וצרות, אבל יותר כיף. נקודה.
5. ביקורי ההורים אצלנו - אנחנו מארחים כרגע את ההורים של האביר שנחתו פה לפני שלושה שבועות וקצת (!), מה שאומר שאני כבר מאותגרת סבלנות ברמות על. אפילו האביר הפרטי והרגוע שלי התוודה בפני שהוא מגלה סימני חוסר סבלנות מפתיעים (חלק מההשפעות ההרסניות שלי?). כל הקונספט הזה של לגור עם ההורים בגילי המתבגר הזוי בעיני ובשבילי. עוד שנה פה זה אומר עוד ביקור אחד כזה לפחות. אמאל'ה, חייבים לעצור את  הטירוף הזה!!!!!!!!!!!!!

מסקנה: אתם חייבים להקשיב היטב למילים של השיר המקסים הזה: