נחיתה

לחברי היקרים ב"ניכר",

אז כמו שאתם יודעים ולרובכם גם הבטחתי, הבלוג שלי משנה כיווני משלוח ואת הנשיקות והחיבוקים (XOXO) הפעם, אני שולחת אליכם באהבה מכיוון הים התיכון אל מעבר לאוקיינוס. הישר אליכם, כך אני מקווה.

אז נחתנו בארץ הקודש לפני שלושה שבועות, אמצע אוגוסט, חם, לח והביל (אלא מה?).

הטיסה עברה במהירות ובנוחות רבה, אבל שעה לפני הנחיתה (כנראה מרוב מנוחת יתר שנגרמת לטסים בביזנס של אל-על, ומעודף התלהבות לפגוש את ההורים שלי ושל האביר אחרי תקופת געגועים ארוכה) הרמתי את הגור והתכופפתי כדי להושיב אותו על הכסא ואז - הרגשתי מין תחושה ״עילאית״ מיוחדת ו.... נתפס לי הגב. קפאתי בפוזה של המכשפה מ"עמי ותמי" (רק שלמזלי רק עם השפם ובלי הגיבנת).
ככה שלצערי עכשיו גם אני הצטרפתי למועדון המכובד של תפוסי הגב (פעם ראשונה שזה קורה לי. סיוט!) + ג׳ט-לג משפחתי + מכולה לפרק + בית לארגן + עוד שבועיים של "חופש גדול" ישראלי = כיף בריבוע!

מסקנות ורשמים לעת עתה:

- כולם, כך מתגלה לי עכשיו, סובלים מכאבי גב ולכולם יש קוסמים/ מרפאים מומלצים שכנראה מתפרנסים לא רע בכלל. אחד מהם באמת עזר לי קצת, אבל בסוף מרשם לכדור נגד דלקות בשרירים עזר לי הרבה...

- ביקור ראשון בסופר, ארבעה ימים של מקרר ריק אחרי שהגענו - חמישי  בערב, "רמי לוי" סניף זכרון יעקב (כי יש "ארומה" ליד ולא אכלנו כלום כל היום):  הלם תרבות!!! נו, באמת, ומי הולך ל"רמי לוי" ביום חמישי בערב???!!!

- ב"ארומה" עדיין קוראים בשמך ברמקול כשמה שהזמנת מוכן (פתטי! מה, הם לא ראו "רמזור"??!!!)

- ואם כבר "רמזור" - שיחה עם נותני שירות בארץ ממש מרגישה כמו פרק בסידרה הזו. זה כאילו שנותני השירות עברו הדרכה מיוחדת לשירות איטי במיוחד ללקוחות בעלי קשיי הבנה וצרכים מיוחדים. האומנות פה היא לקבל שירות מבלי שהצד השני ירגיש שהוא משרת אותך חלילה. לדפוק את הראש בקיר מרוב צחוק (צחוק, צחוק. אלא מה??) - ציטוט לדוגמא:

נותנת שירות: זוכרת כמה אמרתי לך בטלפון שזה יעלה?

אני: אני חושבת ששלוש מאות ומשהו... (האמת היא שזכרתי שלוש מאות ושמונים אבל לא הייתי בטוחה).

נותנת שירות: או.קי. אז שלוש מאות ותשעים!

אני: יכול להיות שאמרת לי בטלפון שלוש מאות ושמונים?

נותנת שירות: טוב, אז שיהיה שלוש מאות ושבעים...

סיפור אמיתי. שככה יהיה לי טוב!

- אין ספק שבארץ הצופר במכונית הוא ממש חלק אינטגרלי מההגה/ דוושת הגז של המכונית שלפניך  - נהג/ת המכונית שלפניך פשוט לא יסעו אם לא תצפצפו להם.  נסו ותיווכחו. לי כמובן, לפחות בינתיים, כל הזמן צופרים. אולי זה בגלל שאני הפכתי להיות "אמריקאית" כמו שהילדים שלי אומרים...

- כולם נורא נורא עסוקים בארץ. נורא ממהרים ולחוצים כל הזמן. זה כמו משחק כסאות מוסיקליים, אבל בקצב מ ט ו ר ף ובהפוגות מינימליות. וואו, שכחתי עד כמה... 

-  ה- 1 בספטמבר בארץ הוא חג חגיגי אמיתי, במיוחד אם מישהו במשפחה עולה לכיתה א'. אז לנו יש נסיכה מאושרת בכיתה א' והורים גאים ורוויי נחת שהזילו דמעת התרגשות (או שתיים, או שלוש...) בטקס תחילת השנה (הכאוטי להרשים) שהיה בביה"ס. הגור התחיל את מסלול ההסתגלות ההדרגתי לגן זהבה הקסום, בתקווה שבהדרגה ובברכת צוות הגננות המסור הוא יעבור ליום מלא (עד ארבע, נא לא למהר להתלהב) עד מאי 2012... בכל אופן, כמובן שביום החמישי לגן (היום) הוא כבר חולה... שיהיה בריא מהר, אמן!
- ולסקרנים לגבי מצב הבית שלנו - מצאנו אותו שלם במצב סביר ביותר. הגינה דורשת שיקום + טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי, עובדים על זה, יהיה בסדר... חוץ מזה, מאז שהגענו כל מה שיכול להתקלקל מתקלקל ויש לי כל יום לפחות דייט אחד עם טכנאי/ איש מקצוע איזשהו. העוזרת הדרוזית שלנו אומרת ששמו עלינו "עין", אז אם אתם פוגשים מישהו שחסרה לו עין תבקשו ממנו בשמי שיקח אותה חזרה...

לסיכום, אני מרגישה שאני כבר לא שם (כלומר, איתכם בסברביה ב- valley), אבל עדיין ממש לא כאן... איפה אני?! איזו תחושה מוזרה...

שורה תחתונה, לפחות לבינתיים: נעים ונוח יותר בקליפורניה - חד משמעית, אבל מסיבות פרוזאיות ולא רציונאליות לחלוטין במאזן הסופי האישי שלנו - יותר כיף בארץ...  

שולחת לכם געגועים עזים אליכם מכולנו!!!!