ליל כל הקדושות

אוטוטו Halloween, או בעברית צחה - "ליל כל הקדושים", אבל במחשבה שנייה, הרי האקדמיה ללשון קבעה שאם הרוב נקבות אפשר לפנות בלשון רבות, ובטוח הרוב היו קדושות (ובטח גם "פולניות"), אז בעצם מדובר ב"ליל כל הקדושות", לא?

אין לי מושג (והתרשמתי שגם לאלה שחוגגים את החג הזה אין) מה זה החג ההזוי הזה. כבר סיפרתי שהקטע הוא תחפושות מפחידות ושהקישוטים הנפוצים בחצרות הם שלדים למיניהם, לא? נו, אז בטח מדובר בנשים שהגזימו עם הקטע של "להוריד את הבטן שנשארה לי אחרי הלידות", או פשוט אלה ש"כבר נחות בקבר"...

אפילו בני השני, המתוק עם פני התינוק למרות שכבר חצה את גיל תשע וחצי, החליט להתחפש למשהו שהוגדר ע"י סבא שלו (הלא הוא האביר-האב) כשראה אותו מחופש דרך מצלמת הסקייפ, ל-: "מה זה, התחפשת לאישה ערביה?!". אינסטינקטיבית, רציתי לגונן על התינוק שלי, אבל אז הגיע המשפט הבא: "אתה נראה כאילו ברחת מסעודיה!". הסתכלתי שוב על הילד שלי, שהיה עטוף בגלימה שחורה פלוס מצנפת שפיצית שמכסה גם את הפנים ואכן - כמו אישה מוסלמית מהקאסט של "סקס אנד דה סיטי 2" במקרה הכי קל... נו, אישה או לא אישה??? העיקר שהמתוק בטוח שזו תחפושת "מה זה מפחידה"...

אני לעומת זאת, בפרץ של בלבול וכנראה במצב של תת-הכרה, התנדבתי לארגן את המסיבה בכיתה של המתוק ביום שישי בבוקר. היום התבשרתי שההורים שמגיעים למסיבה צריכים להתחפש (נו, באמת!). אז מצאתי גם תחפושת - אני מתכוונת פשוט לקום בבוקר כמו שאני,במצב טבעי, ו-"אל תתגלחי", כמו שיעצה לי אחת האימהות (שאני עוד מחשיבה חברה שלי), פשוט להגיע ככה לבי"ס - ותאמינו לי, אני הולכת לזכות בתואר "התחפושת הכי מפחידה!" אין שום ספק!

 

מצב הפעלה: חורף

סופשבוע גשום וחורפי עבר במחוזותנו. כזה שלא בא לעשות בו כלום, אלא להיכנס למיטה החמה ולא לצאת משם. לפחות זה מה שלי בא...

האביר לעומת זאת, הסתובב בבית יומיים ברציפות במצב נוירוטי של חוסר מנוחה מתקדם כי לא ברור לו מתי ואם בכלל יוכל לרכוב על האופניים שלו (כבר ציינתי שהוא משתייך לזן ה"אבירים על האופניים"?), כך שהוא מסתובב בבית וממלמל לעצמו נון-סטופ שהוא חייב לרכוב ושהוא לא רוצה להיות שמן (?!). וכפועל יוצא מכך כל עשר דקות התעופפה לחלל האוויר השאלה - ״מתי הכי מתאים לך שאני אצא לרכב?״. נו, באמת!

בסוף, כנראה בהשפעת הטור האחרון של סייד קשוע, הוא יצא לרוץ (?&!@₪!!!?).

אני יצאתי עם הנסיכה הקטנה שלי להופעה של Disney on the ice. הופעה מרתקת לכל הדעות. הקטנה מתרכזת בסיפורי דיסני שמתרחשים למרגלותינו על הקרח, ואני בחיטובים של הרקדניות ובפנטזיה משלי של איך הייתי נראית אילו אני הייתי מופיעה שם על רחבת הקרח בשמלה קצרצרה שקפקפה ומתנפנפת על טייטס בצבע גוף... (עזבו... שלא נדע!!!)

המשכנו את היום בקפה ועוגה בסאנטנה-רו וחזרנו ומצאנו את הבנים בצימר מרכיבים פאזל של ניו-יורק (750 חלקים! ריספקט!) ונחים במשחק טאקי. מרוב התפעלות שיחקתי גם אני עם הקטנה טאקי (תוך כדי שהגור דורך עלינו ועל הקלפים) והתפלאתי לגלות שהגברת לגמרי יודעת לשחק...
בעוד שבוע חוגגים פה Halloween, זה החג שבו ה"גויים" מתחפשים ומקשטים את החצרות שלהם בכל מיני קישוטים מפחידים. בשנה שעברה הרי רק הגענו באוקטובר וקצת אחרי שהגענו גילינו פה חצרות מקושטות בשלדים, עכבישים, קורי עכביש, מצבות, גופות מעונות, איברים כרותים ועוד כל מיני ביטויי מופרעות אחרים. אבל משום מה השנה לא כל כך רואים קישוטי חג מסביב - אולי הם חוגגים שנה כן שנה לא???
מזל שיש בשביל האווירה המון דלעות כתומות בכל הצבעים, בכל הגדלים ובכל הווריאציות "להתנחם" בהן..., בכלל, יש פה כל כך הרבה דלעות בתקופה הזאת של השנה, ש"הם" דוחפים אותם לכל דבר שאוכלים, שותים, נושמים וקונים.
אז ככה נראה פוסט שלי לנוכח חשיפת יתר לדלעות (שאיך לא, הצליחו להידחף לי גם לבלוג),
מקווה שזה הפיך...


ל-א' מארץ הקודש (ולא זה הלשעבר של דנה ספקטור) - מוקדש לך באהבה גדולה!
ולמי שלא קרא את הטור המדובר של קשוע - חובה!!!

הביצה

קודם כל, חשוב לי להבהיר, שנושא הפוסט הוא ביצה, כשה- ב' בחיריק, להבדיל מביצה של תרנגולת. בביצים אני לא מי יודע מה מבינה, לפחות נכון לשלב זה בחיי (לגבי העתיד- מי יודע?), אבל בענייני ביצות - זה כבר משהו אחר!

אנחנו כבר שנה פה, אבל רק עכשיו, כשהגור בגן ויש לי קצת זמן לעצמי, אני קולטת מה קורה פה מהבחינה החברתית - אנו חיים פה בביצה!!! כל מי שאי פעם חי פה מהנהן בהסכמה ואולי אפילו בגיחוך של ״נו באמת, רק עכשיו היא קולטת?!״ אז, נכון, צודקים - אני איטית, לוקח לי זמן, לא גיליתי את אמריקה (ולחיי המודעות!), אבל עם זאת, להלן החוויה שלי -

התופעה אופיינית לכל מקום קטן שבו כולם מכירים את כולם, אבל פה גם בעניין הזה ההרגשה היא (כמו שפעם כתבתי) שהכל מועצם, מוגזם ומגיע למצבי קיצון. אז במילים הכי פשוטות: "כולם מכירים את כולם" זה understatement! וכן, נכון, יש יוצאים מן הכלל, אבל הם כל כך ספורים ,או חבויים, שאפשר לספור אותם על יד (או רגל) של תרנגולת.

במילים יפות קוראים לזה "קהילה ישראלית" - כולם מכירים את כולם, חברים של כולם, מתעסקים בכולם, מודדים את כולם, מרכלים על כולם... הכל במין מארג סבוך ופרדוקסלי של ״חברויות אינסטנט עמוקות", תופעה, שאני מתרשמת, יחודית רק למחוזות רילוקיישן ישראלים. הקומוניזם אולי מת, אבל ה"קיבוץ" חי, מרכל וקיים!

יש לנו פה בביצה מכל המאפיינים הביצתיים - בוץ טובעני שוקעני ודביק, צפרדעים רכלניות וקרקרניות, יתושים מזמזמים ונדחפים, המון נרקיסים נרקיסיסטים, מלכודות סבך צפוף וחונק, מים עומדים, או בקיצור -  ג'יפה! (הזכויות לאסוסיאציה השנונה האחרונה שמורות לאביר הקריאטיבי שלי).

אז ,כידוע, יש לי ארבעה ילדים (שיהיו בריאים), סטודנטים פעילים במגוון מוסדות חינוך מקומיים. לכל ילד יש משהו כמו שלושה - ארבעה חברים ישראלים נגיד, פלוס עוד חמישה ילדים ישראלים בשכבה מה שאומר שכבר דרכם אני מכירה בערך 40 ילדים, כלומר 40 אמהות, עם חלק התחברתי פחות עם חלק יותר. חלק מאלה איתן התחברתי הכירו לי חברות שלהן, מה שמביא אותי לבערך 60-70 משפחות. עוד כמה משפחות אני מכירה היות והמשותף לנו הוא פרנסה עיקרית בזכות ה"מפעל" בו מועסק האביר, עוד כמה דרך חוגים של הילדים, עוד משתייכים לקטגוריה "ספקי שירותים ישראלים", חלק הכרתי בחוגים, הרצאות, ימי הולדת וכיו"ב, חלק אני מכירה מהגן של הנסיכה בשנה שעברה, עוד כמה שנתקלנו בהם "על הדרך"... סביר להניח שתוך פחות משנה פה התוודעתי לקיומן של 100-80 משפחות (!) (בחישוב שמרני ביותר) שלא הייתי מודעת לקיומן קודם (והן כמובן, לא היו מודעים לקיומנו) ואנחנו נתקלים אלה באלה, שוב ושוב, כמעט בכל סיטואציה חברתית שאפשר לדמיין.
מדהים! לא?!

מדהים, מעשיר, מסקרן, פותח להרבה חברויות חדשות, אבל גם די מסובך לפעמים ... במיוחד בענייני רכילות - הנושא הכי ביצתי בביצה!
אז אימצתי כמה עצות טובות שהעניקו לי חברותי היקרות פה, ופיתחתי כמה תובנות כמו:

- תיזהרי! רק פה את יכולה לשמוע אנשים מרכלים עלייך לידך מבלי שהם יודעים שמושא הרכילות הוא בעצם את...או לחילופין - רק פה אנשים יכולים לרכל איתך עלייך מבלי שהם יודעים שמושא הרכילות זו את.

- אסור לדבר מבלי לבדוק היטב ליד מי נמצאים! (יש פה רכלניות מקצועיות שגם מתמחות בקריאת שפתיים).

- תהיי נחמדה לכולם! (מה שבטוח בטוח).
- תרגיל מומלץ נגד אלצהיימר (כמעט כמו סודוקו): לנסות לפצח פה את המארג החברתי, קרי מי חבר של מי ולמה (ולמתקדמים: מי כבר לא חבר של מי ולמה).
- להשתמש בתרגיל "הפרנואידית" - היא נחמדה אלי באופן פתאומי ויוצא דופן, מעניין מה האינטרס שלה?! (הרי
  לא יכול להיות שאני כזו אטרקטיבית!).

- אני החלטתי "לשמור מרחק" (אני מרכלת רק במקומות מרוחקים :).
- את אף פעם לא יודעת כלום (מפתיע עד כמה זה נכון...)

- יש לי את החברים שלי פה וזה מספיק לי. לא מעניינת אותי הרכילות פה (כן, ממש...).

ועם כל הכבוד לתובנות הדגולות שלי, חייבת לעצור רגע את פרץ הציניות ולהודות שזו גם סיטואציה מיוחדת שמאפשרת פתיחות (אמיתית) להכיר אנשים חדשים ולתרגל את שריר ההתחברות (מלשון חברים). אז אני מקדישה את הפוסט הזה לחברות החדשות והיקרות שלי פה, שמפצות בענק על כל החסרונות שהביצה מזמנת והופכות את המקום הזה לנווה מדבר עבורי (ושמן הסתם גם יש להן את הקישור לבלוג הזה :). אוהבת אתכן!