להיות... או לחזור?

לא כתבתי הרבה זמן, די נעלמתי...
אז למען הסר ספק, ולמי שפינטז שהוא נפטר מאיתנו ושנישאר פה לנצח - אנחנו חוזרים!!!
אנחנו מתחבטים עכשיו בשאלה האם בקיץ הזה (הרוב המשפחתי מצביע בעד), או שאולי בכל זאת, מכל מיני שיקולים רציונאליים של "אם אנחנו כבר פה וכיו"ב", נדחה זאת לקיץ הבא. הרשו לי לשתף אתכם בסיבות העיקריות בעד ונגד.

 5 סיבות להישאר: 

1. מזג האוויר פה - מושלם!!! מושלם!!! הסיבה העיקרית שמבחינתי היתה אהבה ממבט ראשון, או בעצם מתחושה ראשונית. מילא היופי, מראות הטבע, השלכת המדהימה, החורף האמיתי, מבלי שיהיה קר מדי, האביב ששולט פה 80% מהשנה, האוויר הצלול. כל המכוניות כל הזמן נראות כאילו הרגע יצאו משטיפה גם אם ממש לא (כמו הג'מבו-טנק שלי), לכאורה (ורק לכאורה, אל תדאגו), אפשר לחיות פה בלי דיאודורנט. באמת  מדהים!

2. השילוב המנצח של אוטו ענק + מרחבים אינסופיים לחנייה. כל כביש שהוא סתם כביש ראשי הוא של מינימום שלושה נתיבים. הכל רחב, פתוח, מגרשי חנייה עצומים וחנייה באלכסון כדי שיהיה יותר נוח לחנות.

3. היעדר "כאב הראש" של ארוחות משפחתיות בחגים. אמנם השאלה החליפית במקום "אצל מי?" היא "לאן אתם נוסעים?", אבל ממרומי השנה והקצת שאני כאן, עדיף ליסוע...

4. רגוע פה - על פי רוב, לא מקובל לשאול שאלות תוקעניות וחודרניות בסגנון: "את לא מחפשת עבודה?!" או "אז  מה את עושה כל היום, בעצם?" כמו שמקובל מאד בארץ. אם כבר להיות full time mom, אין ספק שפה זה המקום. יש ריספקט! חוץ מזה, אנחנו חיים פה בבועה של "אוטיזם סביבתי". אין לנו מושג מה קורה פה מסביב,  לא ממש איכפת לנו, אנחנו לא מרגישים כלום. אנחנו במערב וליבנו במזרח. אין ספק שזה מאד, אבל   מאאאאאד, נוח.

5. מדיניות ההחזרות האגדית - לקח לי זמן להפנים ולהתרגל לזה, אם כי אני משתדלת להימנע. אני שונאת לקנות כדי להחזיר ועוד יותר שונאת להחזיר! ברוב המקומות (כמו Target למשל) זה גם עולה לי ביוקר, באים רק כדי להחזיר משהו שעלה $20 אבל קונים (שוב, דברים שלא צריך) ב- $60 (במקרה הטוב...) עם זאת, אין ספק שזה נוח, במיוחד כשקונים בגדים לילדים בלעדיהם, מגיעים הביתה וזוכים לטרוניות ועיקומי פרצוף. זה פחות מעליב כשאפשר  להחזיר, תאמינו לי :)

מסקנה: החיים יכולים להיות משהו הרבה יותר נוח.

5 סיבות לחזור:

1. החברים, שלא לדבר על החברות (בנקבות-רבות) - כמו שהבכור אומר: "יש לי פה כמה חברים, אבל אני מתגעגע להרגשה של חבר'ה". אנחנו מתגעגעים לנוחות של להיות עם "החברים הישנים והטובים", כשהכל זורם וטבעי. איזה כיף זה! ואני בהחלט גם בונה על רצונן העז של חברותי-אחיותי פה לחזור לארץ במהרה...

2. חדר הארונות הישן והטוב שלנו בבית בזכרון - היות ואנחנו עדיין מרגישים פה בגדר "אורחים לרגע", לא שיפצרנו מי יודע מה את החור בקיר שנקרא פה ארון, הכנסנו כמה מדפים פרוביזוריים, ומאז אנחנו לא מוצאים  כלום, וגם נראים ככה... במיוחד אני :(

3. יום שישי - אין כמו יום שישי! החל בקפה של הרגע שאחרי שהילדודס מופקדים במוסדות החינוך, המשך בעיתונים + שלאפשטונדה של שישי אחה"צ וכלה בארוחת ערב שהאביר מכין. פה, בשישי בערב, האביר רק מחנה את ה"סוס" כשהוא חוזר מהעבודה בשבע בערב (אם לא אחרי...).

4. יותר כיף - לא ברור למה אבל בארץ יותר כיף. חם, לחוץ, מקולל, מאוים מלחמות וצרות, אבל יותר כיף. נקודה.

5. ביקורי ההורים אצלנו - אנחנו מארחים כרגע את ההורים של האביר שנחתו פה לפני שלושה שבועות וקצת (!), מה שאומר שאני כבר מאותגרת סבלנות ברמות על. אפילו האביר הפרטי והרגוע שלי התוודה בפני שהוא מגלה סימני חוסר סבלנות מפתיעים (חלק מההשפעות ההרסניות שלי?). כל הקונספט הזה של לגור עם ההורים בגילי המתבגר הזוי בעיני ובשבילי. עוד שנה פה זה אומר עוד ביקור אחד כזה לפחות. אמאל'ה, חייבים לעצור את  הטירוף הזה!!!!!!!!!!!!!

מסקנה: אתם חייבים להקשיב היטב למילים של השיר המקסים הזה: