הביצה

קודם כל, חשוב לי להבהיר, שנושא הפוסט הוא ביצה, כשה- ב' בחיריק, להבדיל מביצה של תרנגולת. בביצים אני לא מי יודע מה מבינה, לפחות נכון לשלב זה בחיי (לגבי העתיד- מי יודע?), אבל בענייני ביצות - זה כבר משהו אחר!

אנחנו כבר שנה פה, אבל רק עכשיו, כשהגור בגן ויש לי קצת זמן לעצמי, אני קולטת מה קורה פה מהבחינה החברתית - אנו חיים פה בביצה!!! כל מי שאי פעם חי פה מהנהן בהסכמה ואולי אפילו בגיחוך של ״נו באמת, רק עכשיו היא קולטת?!״ אז, נכון, צודקים - אני איטית, לוקח לי זמן, לא גיליתי את אמריקה (ולחיי המודעות!), אבל עם זאת, להלן החוויה שלי -

התופעה אופיינית לכל מקום קטן שבו כולם מכירים את כולם, אבל פה גם בעניין הזה ההרגשה היא (כמו שפעם כתבתי) שהכל מועצם, מוגזם ומגיע למצבי קיצון. אז במילים הכי פשוטות: "כולם מכירים את כולם" זה understatement! וכן, נכון, יש יוצאים מן הכלל, אבל הם כל כך ספורים ,או חבויים, שאפשר לספור אותם על יד (או רגל) של תרנגולת.

במילים יפות קוראים לזה "קהילה ישראלית" - כולם מכירים את כולם, חברים של כולם, מתעסקים בכולם, מודדים את כולם, מרכלים על כולם... הכל במין מארג סבוך ופרדוקסלי של ״חברויות אינסטנט עמוקות", תופעה, שאני מתרשמת, יחודית רק למחוזות רילוקיישן ישראלים. הקומוניזם אולי מת, אבל ה"קיבוץ" חי, מרכל וקיים!

יש לנו פה בביצה מכל המאפיינים הביצתיים - בוץ טובעני שוקעני ודביק, צפרדעים רכלניות וקרקרניות, יתושים מזמזמים ונדחפים, המון נרקיסים נרקיסיסטים, מלכודות סבך צפוף וחונק, מים עומדים, או בקיצור -  ג'יפה! (הזכויות לאסוסיאציה השנונה האחרונה שמורות לאביר הקריאטיבי שלי).

אז ,כידוע, יש לי ארבעה ילדים (שיהיו בריאים), סטודנטים פעילים במגוון מוסדות חינוך מקומיים. לכל ילד יש משהו כמו שלושה - ארבעה חברים ישראלים נגיד, פלוס עוד חמישה ילדים ישראלים בשכבה מה שאומר שכבר דרכם אני מכירה בערך 40 ילדים, כלומר 40 אמהות, עם חלק התחברתי פחות עם חלק יותר. חלק מאלה איתן התחברתי הכירו לי חברות שלהן, מה שמביא אותי לבערך 60-70 משפחות. עוד כמה משפחות אני מכירה היות והמשותף לנו הוא פרנסה עיקרית בזכות ה"מפעל" בו מועסק האביר, עוד כמה דרך חוגים של הילדים, עוד משתייכים לקטגוריה "ספקי שירותים ישראלים", חלק הכרתי בחוגים, הרצאות, ימי הולדת וכיו"ב, חלק אני מכירה מהגן של הנסיכה בשנה שעברה, עוד כמה שנתקלנו בהם "על הדרך"... סביר להניח שתוך פחות משנה פה התוודעתי לקיומן של 100-80 משפחות (!) (בחישוב שמרני ביותר) שלא הייתי מודעת לקיומן קודם (והן כמובן, לא היו מודעים לקיומנו) ואנחנו נתקלים אלה באלה, שוב ושוב, כמעט בכל סיטואציה חברתית שאפשר לדמיין.
מדהים! לא?!

מדהים, מעשיר, מסקרן, פותח להרבה חברויות חדשות, אבל גם די מסובך לפעמים ... במיוחד בענייני רכילות - הנושא הכי ביצתי בביצה!
אז אימצתי כמה עצות טובות שהעניקו לי חברותי היקרות פה, ופיתחתי כמה תובנות כמו:

- תיזהרי! רק פה את יכולה לשמוע אנשים מרכלים עלייך לידך מבלי שהם יודעים שמושא הרכילות הוא בעצם את...או לחילופין - רק פה אנשים יכולים לרכל איתך עלייך מבלי שהם יודעים שמושא הרכילות זו את.

- אסור לדבר מבלי לבדוק היטב ליד מי נמצאים! (יש פה רכלניות מקצועיות שגם מתמחות בקריאת שפתיים).

- תהיי נחמדה לכולם! (מה שבטוח בטוח).
- תרגיל מומלץ נגד אלצהיימר (כמעט כמו סודוקו): לנסות לפצח פה את המארג החברתי, קרי מי חבר של מי ולמה (ולמתקדמים: מי כבר לא חבר של מי ולמה).
- להשתמש בתרגיל "הפרנואידית" - היא נחמדה אלי באופן פתאומי ויוצא דופן, מעניין מה האינטרס שלה?! (הרי
  לא יכול להיות שאני כזו אטרקטיבית!).

- אני החלטתי "לשמור מרחק" (אני מרכלת רק במקומות מרוחקים :).
- את אף פעם לא יודעת כלום (מפתיע עד כמה זה נכון...)

- יש לי את החברים שלי פה וזה מספיק לי. לא מעניינת אותי הרכילות פה (כן, ממש...).

ועם כל הכבוד לתובנות הדגולות שלי, חייבת לעצור רגע את פרץ הציניות ולהודות שזו גם סיטואציה מיוחדת שמאפשרת פתיחות (אמיתית) להכיר אנשים חדשים ולתרגל את שריר ההתחברות (מלשון חברים). אז אני מקדישה את הפוסט הזה לחברות החדשות והיקרות שלי פה, שמפצות בענק על כל החסרונות שהביצה מזמנת והופכות את המקום הזה לנווה מדבר עבורי (ושמן הסתם גם יש להן את הקישור לבלוג הזה :). אוהבת אתכן!